שו"ת רדב"ז/תתא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו להגבות לאלמנות כתובה אע"ג דלא כתיב בהו הנפק ואין עדים לקיים את חתימת העדים או חתימת הדיינים דהא קי"ל טענינן מזוייף ליתומים דאם לא כן כל אדם יכתוב שטר מכר או מתנה או הלואה על חבירו ויוציא אותו על היתומים:

תשובה הדבר ברור שאין ההנפק מועיל אלא לאפושי סהדי שאם לא יוכל לקיים את העדים יקיים מן הדיינין דקביעי טפי אבל הכי נמי שאם טען מזוייף הוא אפילו כתוב בו הנפק צריך [קיום] או מן העדים או מן הדיינין ועד ודיין לא מצטרפי. ומזה הטעם כתב מהר"ר ישראל ז"ל שלא השביע שום אלמנה אלא אם כן יש לה עדי קיום שכן כתב מהר"ם ז"ל בתשובה ומ"מ מודה הוא במקום שנהגו לכתוב לבתולות סך ידוע שוה לכולן או לאלמנות גובה אפי' בלא עדי קיום ומכאן אתה למד דלענין מנה ומאתים אין מקום לשאלה שהרי גובה היא מתנאי בית דין אלא בעיין בתוספת שאינו שוה בכל הנשים. והיכא דתפסה האלמנה ואית לה מגו נמי אין ספק דבלא עדי קיום נאמנת אלא היכא דלא תפסה וליכא למימר דסמכו משום דנשואין קול יש להם ומרתתא לזיופי דהא מכר נמי קול יש לו וכתבו התוספות בגיטין דף ה' דטוענין ליתומים מזוייף. ותו דזקן וזקנה שכבר נשכח הכל או הכתובות הנעשות במקומות הרחוקים מאי איכא למימר. ונ"ל דסמכו להם חדא דקיום שטרות דרבנן. ותו משום חינא שאם לא תגבה כתובתה לא יהיה לה חן כפי הפירושים. ותו דסתם נשים אינן יודעות לכתוב ולזייף ולשמא אזלא אצל מי שיודע לזייף לא חיישינן דאיהי מסתפיא דילמא יגלה סודה ואיהו נמי לא זייף דאין אדם חוטא ולא לו. ותו שהדבר ספק שמא לא תבוא לידי גבייה שמא תמות היא בחייו. ותו שמא יגרשנה והוא יכיר בזויף ויאמר לה לקיים וכיון דהוי ספק ספיקא לא טרחא וזייפה ואיפשר כי מפני חששא זו נהגו במקצת מקומות שהחתן חותם בכתובה וכן היה מנהג טוליטילה. ומ"מ מנהגינו להשביע ולהגבות כתובה בלא עדי קיום אפילו אין החתן חתום עליה וכן הוא מנהג הראשונים ז"ל ויפה נהגו מהטעמים אשר כתבתי למעלה וגם מהר"ר ישראל ז"ל כתב שיש מקומות שנוהגין כמנהגינו. הנלד"כ: