שו"ת רדב"ז/תשצז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני אודיעך פי' הברייתא השנויה בריש איזהו נשך דקשו בה טובא ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל דקס"ד דכל חד באנפי נפשיה קאי מדקאמר קרא אם כסף תלוה וגו' לא תשימון עליו נשך ומדנשך בכסף רבית באוכל ויש לכתוב הכרע מקרא אחרינא. נשך באוכל מנין וכו' הקשו בתוספות דתחלה הוה ליה למדרש רבית בכסף (דמסיק) [דמפיק] מקרא דנשך כסף הכתוב ברישא. ותירצו משום דנשך אוכל כתיב בהדיא ורבית כסף לא מפיק אלא באם אינו ענין. וקשיא לי דאורחיה לתרוצי בכמה דוכתי איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה והכא נמי הוה ליה לאקדומה חדא דאתיא מאם אינו ענין. ותו דהוי מרישיה דקרא. וי"ל לפי שיטתן דאין זה חדוש כ"כ ולא חביבא ליה כולי האי דכיון דלא משכחת נשך בלא רבית ורבית בלא נשך מסתברא דמחייב אתרוייהו בין באוכל בין בכסף. ונ"ל לתרץ דסדרא דקרא קמא נקיט ואזיל את כספך לא תתן לו בנשך מנין שיהיה הנשך נוהג גם באוכל ת"ל נשך אוכל והרי זה נכון וברור. ת"ל נשך אוכל פרש"י ז"ל ומקרא זה בלוה נאמר וכו' ומיהו ש"מ דשייך נשך באוכל. וק' דאם כן לא צריך ג"ש דהא ילפינן בלוה רבית בכסף באם אינו ענין וכיון דשייך רבית בכסף ה"ה במלוה וג"ש למה לי. וי"ל דכיון דלא ילפינן רבית בכסף בלוה אלא באם אינו ענין לא שייך קרייא ביה ואינו מלמד למלוה. א"נ איצטריך ג"ש ללמד למלוה נשך ורבית לכל דבר. אלא דאכתי ק"ל דהא במסקנא האי נשך אוכל באם אינו ענין נמי דרשינן ליה דהא כתיב ברישיה דקרא לא תשיך לאחיך ובסוף נאמר כל דבר ואייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם כדפרש"י ז"ל וא"כ היכי דריש הכא מגופיה דקרא לומר דשייך לשון נשך באוכל. וי"ל דתרתי ילפינן מהאי קרא מפשטיה ילפינן דשייך נשך באוכל לגלויי עליה דמלוה דשייך ביה נמי נשך באוכל ומדאייתר קרא דהא כתיב לא תשיך לאחיך ילפינן באם אינו ענין לרבית אוכל דאינו כתוב בלוה וכל כמה דמצי למילף מגופיה דקרא ולא יליף מג"ש ולא באם אינו ענין תנהו ענין. וי"מ דהכא אג"ש דלקמן סמיך ולא משמע לי הכי מלשון הברייתא דקא בעי נשך באוכל במלוה מנין ומשיב לו ת"ל נשך אוכל בלוה. ולפי זה לא היה צריך זה כלל דפשיטא דיש נשך באוכל בלוה אלא הכי ה"ל למימר נשך באוכל ורבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין וכו' אין לי אלא בלוה במלוה מנין וכו' אלא מדקתני הכי משמע דלמוד שלם היא האי דקאמר ת"ל נשך אוכל. ואע"ג דקושטא הוא דמג"ש נפקא הא נמי כל מאי דמצי למדרש מגופיה דקרא דריש. ולפי אותה שטה צ"ל דה"פ דהא דהדר מקשה אין לי אלא בלוה וכו' לאו למימרא דמעיקרא לא ידע תנא דאיכא למילף למלוה מלוה (פרושי) אלא [פרושי] קא מפרש וה"ק והא הני קראי דמייתי למילף מינייהו גבי לוה כתיבי והיכי פשטינן מינייהו למלוה ופשיט דילפי מהדדי בג"ש. וכן צריך לפרש לפי גרסת ר"ח ז"ל דגריס רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שכבר אמור את כספך לא תתן לו בנשך ויליף לוה ממלוה ומלוה מלוה ולא יליף כולה מלתא מלוה ואמסקנא דג"ש סמיך ומיהו לישנא דברייתא לא משמע הכי מדקתני מה לוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית משמע דמגופיה דקרא לוה שמעינן כל זה. הגרסת רש"י ז"ל אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך ואסיפיה דקרא סמיך דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ולא הוה צריך לא נשך כסף ולא נשך אוכל אלא אם אינם ענין תנם ענין כסף לאשמועינן רבית כסף נשך אוכל לאשמועינן רבית אוכל ואגב דאיצטריך למיכתב נשך נשך לא סגי דלא כתב כסף אוכל והשתא לא הוי כלל ופרט וכלל ואיפשר דלא נתמעטו קרקעות מרבית ואיכא רבוותא דס"ל הכי. נמצא לפי שטה זו של רש"י ז"ל דתלתא נשך יתירי כתיבי תרתי לאשמועינן רבית כסף ורבית אוכל בלוה ואחד לג"ש ללמד למלוה נשך אוכל ומרבית כסף דאלו נשך כסף ורבית בגופיה כתיבי. וא"ת הא תינח אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין כיון שאינה מופנה אלא מצד אחד ואיכא לאותובי מה ללוה דבדין הוא שיעבור על ד' לאוין שכן הוא מרגיל בעבירה שהולך אצל המלוה שילונו תאמר במלוה שאין דרכו ללכת אצל הלוה שילוה ממנו. ומתוך כך הוצרכו התוספות לומר שהיא מופנה משני צדדין אבל מתוך דברי רש"י ז"ל משמע לי דלא בעינן מופנה משני צדדין דאין להשיב דאדרבה יש חומרא אחרת במלוה שממונו מתרבה ושל לוה חסר. א"נ איכא למימר דאכתי מופנה משני צדדין היא דהא כתיב כל דבר אשר ישך ואיכא חמשה נשך בקרא חד לגופיה ותרי לאם אינו ענין ותרתי לאפנויי דשדי חד מינייהו במלוה ודכוותה בתלמודא טובא. הא למדת כי כפי הקס"ד דילפינן לה מהג"ש לא שייך לאקשויי כיון דסופנו לרבות כל דבר כסף אוכל למה לי דכיון דצריך לכתוב נשך נשך לאם אינו ענין לא סגי דלא כתיב כסף ואוכל לאשמועינן דאיכא רבית בכסף ואוכל. אבל לפי המסקנא דאלו לא נאמר קאמר ואנן מגופיה דקרא ילפינן כדקאמר רבינא איכא לאקשויי כסף אוכל למה לי ובשלמא אי הוי כלל ופרט וכלל ויצאו קרקעות ניחא כדכתבו התוספות אבל אי לא הוי כלל ופרט וכלל כסף אוכל למה לי. וי"ל דאתו לחלק לאשמעינן דאי עבר אכסף ואוכל בהדדי דמחייב תרתי. א"נ אין זה כלל ופרט וכלל לדונו כעין הפרט דבשלמא היכא דליכא לרבויי מכלל בתרא מידי דיינינן ליה בכעין הפרט כגון אי הוה כתיב נשך כל אשר ישך אבל השתא דכתיב כל דבר אשר ישך ואתי לרבויי רבית דברים לא דיינינן ליה כעין הפרט אלא אתי לרבויי כל מילי ואפילו קרקעות. כך צריך לתרץ לדעת האומרים יש רבית בקרקעות. אבל בעלי השטה האחרת יתרצו דשפיר דיינינן לוה בכלל ופרט וכלל כעין הפרט דדבר לא אתי לרבויי מידי דרבית דדבריהם הוא ואסמכוה האי קרא. ומתוך לשון התוספות משמע לי שהם מקשים הקושיא אפי' למאי דקס"ד דאי לא תימא הכי מאי שייכא האי קושיא בזה הדבור וא"כ קשיא טובא דהא לדידהו ע"כ הוה צריך למכתב לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל ללמוד באם אינו ענין רבית כסף ואוכל. ומתוך הדוחק אני אומר דהכי קא קשיא להו דלכתוב לא תשיך לאחיך נשך כל דבר אשר ישך ותו לא ואי כתב לא תשיך כל דבר ידעינן דבכל דבר איכא נשך ומדכתב נשך כל דבר אם אינו ענין לנשך כל דבר שכבר אמור תנהו ענין לרבית כל דבר ואייתר לן לג"ש ישך ליתן את האמור בלוה למלוה ואע"ג דהכא נשך והכא ישך לא קשיא דמצינו גדולה מזו ובא הכהן ושב הכהן לג"ש וכ"ש הכא דהכל ענין נשך ואע"ג דלא הוי מופנה אין להשיב וכדכתיבנא וא"כ כסף אוכל למה לי. ובשלמא לפרש"י ז"ל דלא דרשינן נשך בלא כסף ולא נשך בלא אוכל ניחא דהא לא מייתורי כסף אוכל. אבל לדברי התוספות דדרשי כסף ואוכל בלחודייהו נדרוש נמי נשך לחודיה וכסף אוכל למה לי. וא"ת למאן דלא דריש כלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו דמשמע מהתם דאין רבית בקרקעות כמו שהקשו בתוספות. הא תריצו לה דהתם לא משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך דאם אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי חמש אין זו רבית אלא חליפין ומותר וכיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מיבעיא ליה לר' יהודה דבעי עד שישכור עדים שכרן בקרקע מהו כיון דגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע הכא נמי פטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל. והוי יודע שאעפ"י שתירצתי מה שקשה על התוספות לבי אומר לי שלא תפול קושיא זו שהקשו בתוס' כסף ואוכל למה לי אלא על המסקנא של רבינא ומה שהקשו אותה בזה הדבור לאשמעינן דאע"ג דכסף ואוכל צריכי לפרטי מ"מ הוה איפשר לאקשויי. נשך נשך למה לי ומשום הכי מקדימין דנשך נשך כולהו איצטריכו. והרא"ש ז"ל הקשה דחד מינייהו לא צריך כלל משמע דס"ל דאין להשיב דאי יש להשיב הא צריך לאפנויי. ואיפשר לומר דאע"ג דאין להשיב אורחיה דקרא לכתוב ג"ש מופנה דאע"ג דאמרינן אם אינה מופנה למדין ומשיבין לא יתחייב מזה (הזה) שאם אין להשיב שלא יכתוב ג"ש מופנה דדילמא קרא הוה ידע דיש להשיב ואנן לא ידעינן להשיב. וא"ת כיון דאיכא נשך יתירי וג"ש ופרט וכלל קרא למה לי. הא תריצו לה בתוספות דאין שום אריכות הפסוק אלא שסמך נשך תרבית זה לזה. וק"ל על גופה דברייתא אמאי דריש לה כה"ג דצריך אם אינו ענין בנשך כסף ונשך אוכל וג"ש נילף הכי נאמר נשך במלוה ונאמר נשך בלוה מה נשך האמור במלוה רבית עמו אף נשך האמור בלוה רבית עמו ומה נשך ורבית האמור בלוה בכל דבר אף נשך ותרבית האמור במלוה בכל דבר. וי"ל כיון דרבית בלוה למד ממלוה אינו חוזר ומלמד למלוה שיהיה נוהג בכל דבר. א"נ קרא קשיתיה דאיכא כמה נשך יתירי ולא כתיבי אלא לאם אינו ענין תנהו ענין:

ולענין פלוגתא אם יש רבית בקרקעות מסתברא לי דאם אמר לו בלשון הלואה הלויני חמש אמות ואתן לך שש בין שהחזיר לו החמש אמות שלו ואמה אחרת או שהחזיר לו שש אמות ממקום אחר שיש לחוש לדברי האוסרים. אבל אם אמר לו הא לך חמש אמות מקרקעי ע"מ שתתן לי שש מקרקעך אין כאן בית מיחוש דחליפין נינהו ומותר אע"ג דשוין השש יותר מחמש. וא"ת לפי המסקנא דאיכא קרא דמלוה נשך ורבית בכסף ונשך ורבית באוכל נשך כסף נשך אוכל למה לי דהא לא צריכין השתא לאם אינו ענין דמלוה יליף מלוה כל דבר ולוה יליף ממלוה רבית בכסף ואוכל ובשלמא כסף ואוכל צריכי לכלל ופרט וכלל אבל נשך נשך למה לי. ליכתוב לא תשיך לאחיך כסף אוכל נשך כל דבר וגו'. וי"ל כמו שתירצנו לפי בעלי השטה האחרת כסף אוכל לחלק הכי נמי לשטת התוס' נשך נשך לחלק דאי לא כתיב הכי הוה אמינא אי עביד תרתי לא מחייב אלא חדא וקרא דמלוה נמי הכי משמע את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כיון דליכא או לחלק להכי כתב נשך נשך לחלק. והוי יודע דאע"ג דפליגי אם יש רבית בקרקע הנ"מ בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור ולא ראיתי בזה חולק והכי אמרינן גבי מתניתא במכר לו את השדה בהדיא: