שו"ת רדב"ז/תשצו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ראיתי מגלה עפה, מגלה טפח ומכסה טפחיים.
בגנותן של בני מקרא עונם יגלו שמים.
פשוטה ועורה וחגורה על חלצים.
לצדד צדדין מעשה חדודין כאיש הבינים.
בחלוקים דקים מקורי עכביש לקרב רחוקים בידים
שאינם מוכיחות, לטהר את השרץ מן התורה ישם נהרות למדבר ומוצאי מים.
אי שמים שומו על זאת, גבור בארץ יחלש חושים לקראת נחשים להגביר חלשים על הארץ מרתים. חכם בעוז ידו נטויה להפך שמועות ולדחות ראיות אשר גבלו ראשונים לזכות חייבי מיתות בידי שמים.
בואו ונייליל יללת אגלים.
כי הראשונים אמרו מורידין ולא מעלין וחייבו מיתה העובר על דברי חכמים ולקחו מידן כפלים.
וזה האחרון צלל במים אדירים מי שחו מי אפסים.
והעלה בידו חרס לאמר לחרס ולא יזרח בצהרים.
להכשיר עדותן וגיטן ופיתן ויינן ולהתחתן בהם אוי לאזנים.
שכך שומעות, ולעינים.
שכך רואות, עשה יעשה לו כנפים.
כנשר יעוף בשמים.
להוריד לנו תורה חדשה חזות קשה הוגד לי ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים.

ולכן הציקתני רוח בטני ונערתי חצני להעמיד דברי הראשונים ז"ל על ענין בני מקרא. לפי שנמצא תשובה לרבינו שמשון ז"ל מחמיר עלייהו טובא ואחד מן האחרונים ביטל דבריו והכשיר אותם והקל בכל מה שהחמירו הראשונים ז"ל והריני בא לתרץ קושיותיו ולישב השגותיו ולקיים דברי הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ואית לן למשכוני נפשין עלייהו וכ"ש להעמיד האמת על בוריו והריני כותב על סדר הקונדרס ומאתו אשאל מענה לשון כי הוא יודע תעלומות לבי לבקש האמת כי אין ראוי לבקש זכות למכחישי הקבלה:

וז"ל ראשונה כתב הרב המורה וז"ל מה ששאלתם אם מותר להתחתן עם הקראים ולהגאל בפת בגם וביין משתיהם או לא. הא לא צריכה רבה כי אומרים מה (טיבה) [טיבם] מאחר שעוברים על דברי תורה שנאמר כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית על דברים שבעל פה ותניא בתו"כ מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות. ותניא כל שומר שבת מחללו כל השומר שבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שהשבת שקולה כנגד כל המצות. ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרים בכל התורה ויינם יין נסך כמומרים עד כאן:

אמר הכותב דברי פי חכם חן בשיטה ראשונה ככתבה וכלשונה דהא לא צריכה רבה דודאי אסור להתחתן עם מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, כי מי שנותן בתו לצדוקי הרי הוא כאלו דוחה אותה בידים ונותן בה שני טעמים אחד שהיא נוחה להתפתות. ותו שהיא עוברת תמיד אלפני עור לא תתן מכשול לפי שהיא מבשלת לו לפי אכלו וכתבו בתוספות שאסור להושיט למומרים דבר של איסור אע"פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר דכישראל גמור חשבינן ליה ע"כ וסוף דבריו בזה ואף אם נפרש לשיטת התוספות דבכולהו נמי בעינן דלא מצי שקיל ליה מ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא במה שמסייע ידי עוברי עבירה וכדברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות ע"כ:

ואני המשיב אומר דבנידון דידן הכל מודים דאיכא איסור תורה אפילו היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא דדוקא גבי כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח שהוא יודע שהדבר אסור איכא למימר דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה דדילמא כיון שיודע שהוא אסור לו דילמא הדר ביה ולא עביד מש"ה לית ביה מתחילה אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה. אבל בנ"ד שהוא יודע שמה שנותנת ומתקנת לו אשתו מותר גמור הוא לא הדר ביה וודאי אכיל ליה ולדידן הוא אסור ודאי וכיון שכן אית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול. ומפני שגם בעל הדין מודה שאסור ליתן להם בנותינו מאיזה טעם שיהיה איני מאריך בזה. כ"ש שאני יש לי טעמים אחרים לאסור משום שמא תבשל לו בימים טובים והיא אינה אוכלת ממנו ומשום שמא לא תטבול בימי הקור כיון שהוא אינו מקפיד ונמצאת עוברת על כרת. ותו שמא תתקדש בעדים שלנו כיון שהיא רבנית ותתגרש בגט שלהם שאינו כלום כאשר אני עתיד לבאר בע"ה ותנשא באותו הגט ועדיין היא אשת איש ובניה ממזרים וכאלה יש חששות רבות:

כתב המשיג וז"ל אבל הלוקח אשה מהם עם היות כי כל איש שורר בביתו ואין לחוש שיתפתה לה גם אין לחוש שמאכילה דבר אסור דאפשר להאכילה דברים המותרים לנו ולהם כגון צדוקי שוחט וישראל עומד על גביו ולהעמיד בביתו שמש ישראל או אשה ישראלית לשמור ולעשות מליחה וניקור כדת ישראל ע"כ:

ואני המשיב אומר כי אין דבריו נכונים בזה כלל כיון דאינהו לית להו לפני עור לא תתן מכשול אלא קרא כדכתיב תכשילנו ולאו אדעתיה לפי שאין השומר יכול להשמר מבעלת הבית שלא יגע הנכרי ביין ושלא תכניס כף חולבת בקדירה ושלא תתן חלב מהמותר להם בתוך הקדירה להשביח חלקה. הלכך בכל פרטי המאכל והמשתה תוכל להכשילו ולאו אדעתיה:

עוד כתב גם לענין הטבילה אפשר להעמיד עמה אשה ישראלית לראות שתטבול במקוה כשר ולהזהירה מחוצצי טבילה ע"כ. ואני תמהתי איך עלה על דעת חכם לסמוך באיסור כרת על מי שאינו מאמין בו הרי שטבלה ואח"כ מצאה דבר החוצץ בטבילה לא תקפיד לה כיון שאינה חוששת לעיקר הטבילה ולא תחזור ותטבול וכ"ש בימי הקור. ותו דנהי שיזהירנה מחוצצי טבילה בשעת הטבילה תקפוץ ידיה ותחבר ירכותיה ולא תחוש לאחד מן הדברים המפסידים את הטבילה והיא בתוך המים כי תאמר מי יודעני ומי רואני הלכך איני רואה שידור האדם עם נחש בכפיפה כיון שהוא חושבת שאין לטבילה במי מקוה עיקר כלל וזה ברור מאוד. עוד כתב וז"ל מ"מ איפשר ליזהר ממראות הדמים והספירה המסורה לה כמו ששנינו בנות כותים נדות מעריסתם והכותים בועלי נדות והם יושבות על כל דם ודם. ותני עלה א"ר מאיר אם יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ויום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. ושנינו עוד בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהם הרי הן ככותיות פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הם כישראליות ר' יוסי אומר לעולם הם כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהם ומדר' יוסי מוכיחינן בגמרא דלת"ק סתמן כבנות כותים ולכאורה הלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ואף רבינו הושעיא ז"ל הביא משנת כותיים ומשנת צדוקים. ומה שפירשו בגמרא מכלל דת"ק סבר סתמא ככותיות למימרא דהלכה כת"ק מיהו הרמב"ם ז"ל בחיבורו השמיט דין בנות כותיים ובנות צדוקים ודין הצדוקים כדין הכותיים בענין זה ולא הזכירו כלל לא בהלכות אסורי ביאה ולא בהלכות מטמאין משכב ומושב ורצה להוכיח מכאן דמתניתין ר' מאיר היא דחייש למיעוטא דמיעוט נשים רואות דם ירוק תחילה וחיישינן למיעוטא. אבל אנן קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא ולמד מכאן שאין לחוש בבנות כותיים שתראה דם אדום ותשלימתו לדם ירוק. ואני אומר דקושטא היא דמוקמינן למתניתין כר' מאיר דחייש למיעוטא דמיעוט נשים חזיין קטנות אבל במה שלמד דה"ה מה ששנינו אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ר' מאיר הוא דחייש למיעוטא ולא קיי"ל כותיה אין אני מודה לו חדא דמפיק לה מהלכתא. ותו דמשוה ליה לר"ם ז"ל טועה בפירוש המשנה וגם רבינו הושעיא דכתבה להלכה אלא ככ"ע הוא דאע"ג דמיעוטא היא הוי מיעוטא דשכיח וחיישינן לה. ומה שהשמיט הרב ז"ל בנות כותיים ובנות הצדוקים דהאידנא קים ליה בדרבה מיניה דאינן טובלות במי מקוה כלל אלא זורקות עליהם מים וסומכים על פסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ומפני שמקצת הרבניות היו נוהגות במנהג הרע הזה הוצרך הרמב"ם ז"ל לעשות תקנה ולהחרים שלא להגבות לשום אשה כתובה עד שתשבע שטבלה במי מקוה הכשר לטבילה והרי נוסח התקנה מצויה בידינו. ותו דהוא ז"ל כתב מעלין ולא מורידין ואיך יכתוב הדין אם בנותיהם טמאות או טהורות והכותיים אחר שמצאו להם דמות יונה הרי הם כגוים גמורים. ואי משום לענין הנוגע בהם אם הוא טהור או טמא אין אנו נזהרים מליגע בטומאה בזמן הזה הלכך אין לחוש ממה שלא כתב הדין לפסוק הלכה כנגד מה שכתב בפי' המשנה. הלכך הדבר ברור דהלכה כסתם מתניתין דכותיים בועלי נדות הם לפי שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק ובנות צדוקים מן הסתם הם כבנות כותיים הלכך כולם בועלי נדות ואפילו שתטבול במי מקוה הכשר לטבילה ובפני ישראלית ונזהרת מחוצצי טבילה. וכ"ש בצדוקים של הזמן הזה כי הדבר ברור שכולם בני נדה הם. ואני השבתי עליהם שאומרים שרחיצה האמורה בתורה לאו טבילה היא אלא רחיצה בעלמא ממעשה דנעמן דאמר ליה נביא הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וכתיב וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים משמע להדיא דרחיצה דאמר ליה נביא היינו טבילה ולא מצאו מענה ואפ"ה אינם רוצים לטבול כלל נמצאו עוברין בזדון ולא באונס כמו שאבאר לקמן בע"ה. עוד כתב ומה שהוסיף בברייתא דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' אפשר שאין לחוש לכך דהתם מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה דקי"ל מקצת היום ככולו ועמדה אתקפתא זו שם בגמרא דרבא דשני ליה א"כ שכבת זרע דסתר היכי משכחת לה והוא מקצת היום ככולו כבר דחה רמי בר חמא אי דחזאי בפלגא דיומא ה"נ הב"ע דחזאי סמוך לשקיעת החמה דע"כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה. ובפרק כיצד צולין ס"ל לר' יוסי מקצת היום ככולו ע"כ. והאריך להוכיח דאין להחזיקן בבועלי נדות מהאי טעמא. ואני אומר שאין לנו להניח דברי הברייתא משום אתקפתיה דרמי בר חמא אע"ג דלא הוה ידעינן לתרוצה כ"ש דהא תריץ לה רבא ומאי דדחי רב חמא שינוייא דחוקא הוא ולא סמכינן עלה. ותו דאיכא למימר דר' יוסי בכותאי אמרה למלתיה כדפרכינן בפרקא בתרא ורב בכותאי אמרה לשמעתיה משמע דאתקפתיה דרמב"ח לאו כלום היא וכן כתבו בתוספות וכדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית דלעולם שבעה נקיים מדם בעינן. ותו דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא באבלות וכיוצא בו אבל באיסור כרת לית לן למימר מקצת היום ככולו להקל נמצא דאף לפי טעם זה כותיים בועלי נדות הם. אלא שמצאתי להם טעם אחר כיון שעשאום כנכרים גמורים אין הגויות מטמאות בנדה אלא מדרבנן גזרו עליהם משום נשג"ז ואיכא דאמרי נשג"א. אבל בצדוקים הדבר ברור שהם בועלי נדות שהרי הם מזרע ישראל ויש לחוש להם לדם ירוק וליום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וכל זה איירי בזמן שהן טובלות במי מקוה אבל האידנא אנו רואים שאינן טובלות כלל נמצאו נדות מן התורה ואינם טובלות אפי' מדרבנן א"כ אסור מן התורה לישא אשה צדוקית. וגם בעל הדין חזר והודה וז"ל ונחזור לענייננו שאני אומר שאף לרבנן דלא חיישי למעוטא להחזיקן נדות מעריסותיהן ולהיות הם בועלי נדות מודו דאסור לישא אישה כותית או צדוקית מחששת דם ירוק דע"כ לא פליג רבנן עליה דר' מאיר אלא בענין קטן וקטנה שאנו באים לדון עליהם לשעתן מה הם עכשיו דכיון דרוב קטנים לאו סריסים נינהו לא חיישינן שהקטן ימצא סריס והקטנה תמצא אילונית וכן בכותית ובועלן אנו באים לדון עליהם בשעתן מה הם דבכה"ג לא חיישינן למיעוטא אבל הבא לישא כותית או צדוקית אין אנו באים לדון עליהם עכשיו מה הם אלא להבא שמא יראו דם ירוק תחילה. א"נ שמא יראו ג' ימים ויפסקוהו בחצי היום. וכה"ג חיישינן לכ"ע וכה"ג משני רבא בפרק כל הגט לשמא [מת] לא חיישינן לשמא ימות חיישינן עכ"ל. ודחק להעמיד חלוק זה ולדידי לא צריכינן להכי דאע"ג דלא קיימ"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא במיעוטא דשכיח חיישינן כ"ש באיסור כרת. תדע דלית לן למסמך אתירוצא דיליה דמסקינן התם דלשמא ימות תנאי היא ואיכא לאקשויי הניחא למאן דאמר לשמא מת לא חיישינן אלא למאן דאמר דלשמא ימות נמי לא חיישינן מאי איכא למימר והוא דחק עצמו לתרץ קושיא זו ולפי מה שכתבנו ניחא:

עוד כתב אבל מי שנושא אישה צדוקית שמיוחדת לו לכל ביאותיה יש לחוש להבא שמא איזה פעם תראה דם ירוק ואח"כ תראה דם אדום ותשלימנו לדם ירוק ובפרק הבא על יבמתו אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה וכו'. וכ"ש אשה צדוקית שאינה אוכלת משחיטתו ולא סומכת על ניקורו ולא חוגגת בחגו ובפסחו דודאי מצערתו אם בעל נפש הוא ומצוה לגרשה כ"ש שמוזהר עליה מעיקרא שלא ישאנה ע"כ. ואני אומר כי החכם הזה ניבא ולא ידע מה כי לפי שיטתו אינו מוזהר עליה כיון שאין בה איסור תורה ולפי שיטתי יפה כתב שאני אומר שהוא מוזהר עליה מן התורה וסוף דבריו בזה כזה וכזה יש לתת טוב טעם ודעת בחיתון הקראים לאסור אפילו בבני הטועים ובני בניהם בכל המון הקראים הנמצאים היום במלכיות הללו ע"כ. וכבר כתבתי שאסור להתחתן בהם מן התורה כי מי שכופר בתורה שבעל פה חייב מיתה בידי אדם איך יהיה מותר לקחת את מי שמחוייבת מיתה. וכ"ת מפני שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים שאלו אנוסים הם כיון שגדלו אותם אבותם על אמונתם וכו' הרי הוא ז"ל כתב אין ממהרין להרגן משמע שאם הזהירו אותם ועדיין עומדין במורדן הורגין אותם אם ידינו תקפה והרי אשה זו שהוא רוצה ליקח עדיין עומדת במרדה להחזיק בכפרות שלהם וא"כ איך ישאנה ועדיין נאריך בזה לקמן בע"ה. עלה בידנו כי בין לפי שיטתי בין לפי שיטתו אסור לקחת אשה מהם:

עוד כתב וז"ל אך במה שהוסיף הרב ז"ל שהקראים יינם אסור כמומרים והוכיח זה משתי ברייתות היו לו להקדמות והוליד מהם שדינם כמחללי שבתות ומומרים לע"ז ויינם יין נסך יש לדון הרבה בברייתות שהביא ואח"כ בתולדה שהוליד בברייתא הראשונה במחילה מכבוד תורתו חכמתו ורבנותו נזדמן לו ספר מוטעה שעוות עלינו לשון הברייתא וה"ג לה בת"כ מה ענין שבת אצל המועדות אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו מחלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו מקיים את השבתות ופירושה ברור שאע"פ שבב"ד של מטה המועדות בלאו ובמלקות והשבתות בכרת ובסקילה מ"מ המחלל את המועדות כלומר שרגיל לחללן בשאט בנפש פעמים רבות מעלין עליו בב"ד של מעלה כאלו מחלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו בב"ד של מעלה כאלו מקיים את השבתות ששכרו מפורסם בקבלה אז תתענג וגו' והמורה השמיט או נשמטה לו מהברייתא מעלין עליו ופסיק ותני כל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות ומשמע ליה הקש גמור דב"ד של מטה דנין אותו כמחלל שבתות ואם אינו ענין לעונשין תנהו ענין ליפסל כאלו מחלל שבתות. גם השמיט סוף הברייתא דקתני וכל המקיים את המועדות וכו' דע"כ בב"ד של מעלה קאמר דאי בב"ד של מטה מה שכר יש למקיים שבת בב"ד של מטה שמעלין כיוצא בו למקיים את המועדות ע"כ. ואני המשיב רע עלי המעשה דהו"ל לעיוני בדברי הרב ז"ל ולא ליתלי ביה בוקי סרוקי דאם הוה סובר הרב ז"ל דהיקש גמור הוא לא הל"ל כאלו מחלל את השבתות הכי הל"ל מה מחלל שבת בכרת וסקילה אף מחלל את המועדות בכרת וסקילה אלא כך היתה כוונתו ז"ל ללמדך שכל המחלל את המועדות שנוי לפניו כמחלל שבתות אע"ג דשבת חמירא וכיון שהם שנואים לפניו אסור להתחתן בהם ולהתגאל בפת בגם יין משתיהם והרי זה לפי מה שהבין בדברי הרב ז"ל אבל מה שנראה מלשונו שלא היתה כונתו ללמוד מהברייתא הראשונה לבדה כלום אלא למ"ד מלמד בראשונה השוה אותם למחללי שבתות ובאידך ברייתא משמע שמחלל שבתות הוי ככופר בכל התורה כולה וכן כתב הוא ז"ל ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרין בכל התורה כולה ויינם יין נסך כמומרים:

עוד כתב ותמהני על הרב המשיב מהי תתי ליה להקיש מחלל המועדות למחלל שבת להיות חשוד על כל התורה כולה כעובד ע"ז ומחלל שבת גופיה לא כתיב בשום מקום שיהיה כאלו עובד ע"ז. ולא עוד אלא פלוגתא דתנאי היא. ובפרק הדר אייתי רב נחמן דתני ישראל שאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות ופשיטא דלהך תנא אינו מומר לכל התורה ואע"ג דרב אשי אשכח תנא דתני מכם ולא כולכם וכו' דאית ליה שבת וע"ז כי הדדי נינהו מ"מ פלוגתא דתנאי היא והבו דלא לוסיף עלה דמחלל מועדות נמי יהיה מומר לכל התורה כולה ע"כ. ואני אומר במחילה מכבודו דקרא כתיב שומר שבת מחללו ואמרינן עלה אל תקרא מחללו אלא מחול לו מלמד שאפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שהשבת שקולה כנגד כל המצות וכיון שהשבת שקולה כנגד כל המצות וע"ז שקולה כנגד כל המצות משמע דע"ז ושבת שוין הם לענין זה וכי היכי דעוע"ז הוי ככופר בכל התורה כולה ה"נ המחלל את השבתות והדר ילפינן מועדות משבתות. וממקומו נמי הוא מוכרח כיון דעדיף שבת לכפר על ע"ז משמע דשקולה היא כמוה הלכך כל העובר על השבתות הוי כעובד ע"ז והכי מסיק בפ' הדר אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו שמע מינה. וכיון דרב אשי דהוא בתרא אסיק לה הכי הלכתא כוותיה. הלכך לא שייך למימר הכא הבו דלא לוסיף עלה ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאידך תנא דרב נחמן נמי מודה בצדוקי שהוא כנכרי לכל דבריו דת"ק ורב יהודה הכי ס"ל דשוכרים ממנו כנכרי. ויש כמה גדולים דפסקו הכי ולא אמרה הך תנא אלא בישראל מומר שאינו שומר שבתו בשוק שאע"פ שאינו מבטל רשות לא הוי כנכרי לשאר דברים אבל צדוקי איכא למימר דס"ל דהוי כנכרי לכל דבריו. איך שיהיה אנן קי"ל דשבת וע"ז כי הדדי נינהו ואתו מועדות וילפינן משבתות שחשוב לפניו יתברך כאלו עובד ע"ז דהוי ככופר בכל התורה כולה ואיך נושאין את בתו ושותין את יינו. ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שהיין של הקראין מותר בשתיה ויש מי שכתב ע"י שבועתם שלא נגע בו גוי אזיל לשיטתיה דס"ל דצדוקי אינו כנכרי גמור לעניין עירוב אלא מבטל רשות כישראל דפסק כר' מאיר אבל רבינו שמשון ז"ל בעל התשובה פסק כהנך רבוותא דפסקי כר' יהודה ות"ק דסברי דהוי כנכרי גמור ושוכרין ממנו וכן נמי לענין יינם ומזה הטעם אין מכאן ראיה לבטל דברי רבינו שמשון ז"ל:

עוד כתב ובברייתא השנייה העביר עלינו את הדרך ביותר שלא הודיענו מקומה. והאמת כי הוא מימרא בפרק כל כתבי וה"ג לה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' אל תקרא מחללו אלא מחול לו. והרב המשיב עשאה ברייתא וחסר ממנה מלת כהלכתה והוסיף ברישא שבת שקולה כנגד כל המצות כנותן טעם לשבח וזו קשה מן הראשונה שנראה שר"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות ועמהם ע"ז ולפיכך השומר שבת החמורה מוחלים לו על ע"ז שהיא קלה ממנה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דע"ז שקולה כנגד כל המצות ושבת עמהם שהעובד ע"ז אפילו מקיים כל המצות ושבת עמהם הוא מומר לכל התורה כולה לכ"ע כדמוכח בפ"ק דחולין ובפ"ק דהוריות מה שאין כן במי שמחלל שבת ואינו עובד ע"ז דאיכא תנא דתני שאינו מומר אלא לענין שאינו נותן רשות ולא מבטל רשות כדלעיל ועל כרחין לומר דלמ"ד שבת וע"ז כי הדדי נינהו לאו דוקא בקולתן וחומרתן. דאם כן סתרי אהדדי אלא כי הדדי נינהו בדינם שזה וזה דינם כנכרי לשחיטה וליין נסך ולבטל רשות ולהיות חשוד על כל המצות. ועוד דמחלל שבת צריך תנאי שיחלל בפרהסיא משא"כ בע"ז דאפי' בסתר הרי הוא כנכרי גמור. ועוד קשה כי לפי דבריו בציצית שאמרו שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא בפרק התכלת יהיה כל המקיים מצות ציצית מוחלין לו על ע"ז אלא וודאי מה שהיא שקולה כנגד כל המצות חוץ מע"ז קאמר וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבת ע"ש ע"כ. ואני אומר כי זה דרך ניצוח לא דרך ההוראה כי הוא מעיד על הרב מה שלא אמר כדי להקשות עליו שכתב שנראה שר"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות ואפילו ע"ז עמהם ובדקתי ולא מצאתי מהיכן יצא טעות זה שכך הוא כוונת הרב ז"ל כל השומר שבת אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות חוץ מע"ז וא"כ שבת שקולה כנגד כל המצות וע"ז שקולה כנגד כל המצות וא"כ ראוי הוא שיבוא שבת ויכפר על ע"ז כיון שהוא שוה לה בדינה והוראתה שזו מורה מציאות מחדש וזו ג"כ מורה על מציאות מחדש. ומינה למד הרב שהמחלל את השבתות כאלו עובד ע"ז. וא"ת יתחייב לפ"ז שהמקיים מצות ע"ז אפילו מחלל שבתות בפרהסיא מוחלין לו. לא קשיא דאין דנין קיום מצות עשה לשב ואל תעשה שמצות ע"ז בשב ואל תעשה מתקיים ואע"ג דאית בה עשה דכתיב אבד תאבדון וגו' אין דומה מצוה שאפשר שלא תבוא לידו כל ימיו ואם תבוא יהיה דרך פלא למצות שבת שיש בה תרי עשה שהוא מקיים אותם בכל שבוע. הלכך המקיים את השבתות בדין הוא שמוחלין לו על ע"ז אבל המקיים מצות ע"ז אינו בדין שימחלו לו על חילול השבתות אע"פ ששתיהן שוות. ומ"ש דהא דאמרינן דע"ז שקולה כנגד כל המצות ואפילו שבת עמהן מי לא ידע בכל אלה ומי מכחיש בזה והלא העובד ע"ז מכחיש מציאות המצוה על השבת והחכם הזה מעמיס על הרב המשיב דבר שאפילו התינוקות לא יטעו בו. והשתא ניחא מציצית דאין ציצית דומה לשבת ולא לע"ז ומה שאמרו שקולה כנגד כל המצות משום דכתיב בה וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם וק"ל ומ"ש הרב תניא אפשר דברייתא היא כלשונו ז"ל ואנן לא ידעינן לה ואפילו שאינה ברייתא בשום מקום לא קשיא דמימרא דר' יוחנן עדיפא מברייתא ואין בזה קפידא. ומה שהשמיט הרב מלת כהלכתה נ"ל משום דמילתא דפשיטא הוא שאם אינו שומר אותה כהלכתה מחלל שבת נקרא ולא מקיים שבת אדרבה יש להקשות על ר' יוחנן למה אמר כהלכתה:

כללא דמילתא דמודה הרב ז"ל דשקולה שבת כנגד כל המצות חוץ מע"ז ושקולה ע"ז כנגד כל המצות ושבת בכלל. אבל ממה שאמרו כל השומר שבת כהלכתה מוחלין לו על ע"ז משמע שכל המחלל שבתות כעובד ע"ז:

כתב עוד וא"ת א"כ למה מוחלין לעוע"ז מפני שמשמר את השבת. ל"ק כי לא בכל משמר שבת א"ר יוחנן אלא במשמר שבת כהלכתה ולא בכל עוע"ז א"ר יוחנן אלא בעובד ע"ז כאנוש וה"פ כל המשמר את השבת כהלכתה שזוכר בפה ושומר בלבו תמיד את השבת המורה על חידוש העולם ועל יציאת מצרים שמודה ומאמין במציאת השי"ת והשגחתו הפרטית לבא לקחת לו גוי מקרב גוי לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו אפי' אם עובד ע"ז כאנוש שטעה לחלוק כבוד לכל צבא המרום במרום בחשבו כי זה רצון בוראם לחלוק כבוד למשרתיו עושי רצונו מוחלין לו אע"פ שדבר זה אסור וכבר הזהירתנו עליו התורה ופן תשא עיניך השמימה וגו' וכדברי הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות ע"ז. מ"מ טעות נתנה למחילה בב"ד של מעלה לאיש כזה שמשמר שבת כהלכתה כי תוכן לבות יודע כי לא במרד ולא במעל עשה מה שעשה אלא טועה הוא בדבר מצוה ופטור שחושב להשיג רצון שוכני סנה. אבל מי שאינו שומר שבת אלא מצות אנשים מלומדה אם עוע"ז כאנוש עונו ישא כי זה היה עוע"ז ממש שנותן אלהות אל צבא השמים בלתי לה' לבדו והוא היה שורש ועיקר ע"ז כדברי הרב ז"ל ע"כ. ואתה המעיין ראה גם ראה כמה יש בפירוש זה מהדופי בענין ובלשון כי הלשון אמר לרבותא אפילו עוע"ז כאנוש לא מבעיא בניהם דאיכא למימר מנהג אבותיהם בידיהם כדאמרינן נכרים בזה"ז לאו עוע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם אלא אפי' עבד אותה כאנוש שהוא היה הראשון שעבד ע"ז דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ולפי פירושו הפך היה ראוי שיאמר השומר שבת כהלכתה אם היה עוע"ז כאנוש מוחלין לו וזה ברור לכל מודה על האמת. ותו דאין בזה"ז בכל הגלילות אשר שמענו שמעם שיכחיש מציאותו יתברך אלא עובדים ע"ז על דרך שעבד אנוש או קרוב לה או מנהג אבותיהם בידיהם. ומה יענה החכם הזה על מה שאמרו במדרש רבה אז הוחל לקרוא א"ר סימון בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד אז הוחל לקרוא בשם ה'. ויהי כי החל האדם. הוא החל להיות גבור בארץ. הרי שאנוש היה מורד כנמרוד ואיך יאמר כי לא במרד ולא במעל עשה מה שעשה ומדבריו נמי הוא מוקשה שכתב כי זה היה עוע"ז ממה שנתן אלוהות אל צבא השמים בלתי לה' לבדו היש לך מרד ומעל גדול מזה. הלכך אין לזה הפירוש טעם לא מן הלשון ולא מן הענין. גם מה שפירש המשמר שבת כהלכתה שזוכר [בפה] (בפ"ה) ומשמר בלבו תמיד את השבת המורה על חידוש העולם וכו' אינו נכון דלא ניחא ליה למרייהו דלימא עליהו הכי כי דבר זה שכתב לא נתן אלא לחכמים יודעי הסודות אבל המון העם השומרים השבתות כאשר צוו רז"ל ונזהרים מכל מה שהזהירו עליו מבלי שיזכיר חידוש העולם והשגחתו הפרטית לא נקרא אצלו שומר שבת כהלכתו והא ודאי ליתא אלא הוא שומר שבת כהלכתה כפי מה שהזהירהו עליו (ולא פי') [ואפי'] עע"ז כאנוש מוחלין לו. וטעמו של דבר כיון דשתיהן שקולות כנגד כל המצות שתיהן מורות על מציאות מחדש כאשר כתבתי למעלה. ומה שאמר ר' יוחנן כהלכתה קרוב אצלו שדעתו הוא שמדקדק בה אפי' במה שאמרו חכמים דרך הרחקה כגון האי עובדא דר' שמעון שראה את אמו שהיתה מדברת הרבה אמר לה אמי שבת היום וכן כל כיוצא בזה התלוים במעשה לא בדברים התלוים בידיעה וזכירה כי זה לא נתן לכל אדם כי סגולת המצות כך הם אע"פ שהעושה אותן אינו יודע טעמן וסודן. תדע שכן כתיב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בבית ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת:

עוד כתב נמצא לפ"ז כי מהברייתא הראשונה לא למד הרב המשיב הקדמתו הראשונה שרצה ללמוד דמחלל מועדות כאלו מחלל שבתות. ומברייתא השניה לא למד הקדמתו השניה שמחלל שבתות פסול לכל התורה כולה וממילא בטלה התולדה שהוליד וכל אתר לא אשתכח לה ע"כ ואני כבר הוכחתי למעלה שהקדמות הרב אמיתיות ותולדותיו הכרחיות אין בהם נפתל ועקש [שהמחלל] מועדות כמחלל שבתות לפניו יתברך ומחלל שבתות כעוע"ז ועוע"ז ככופר בכל התורה כולה והוי למד מלמד בקדשים:

כתב עוד ואחר שבטלו ראיותיו יש לדון בעיקר דינו שגזר שהם ככופרים בכל התורה ויינם יין נסך כמומרים כי במחילה מכבודו אינו כן. דהא בפרק הדר תנן א"ר גמליאל מעשה בצדוקי אחד וכו' והביא כל אותה סוגיא וכתב ומדהשמיט אותה הריא"ף ז"ל וכתב משנתינו כצורתה ופי' דברי ר"ג לפי שהוא סובר שהלכה כמותו דצדוקי אינו כנכרי וכן נראה דעת התוס' וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הכריע הרא"ש ז"ל בפסקיו. ואע"ג שהראב"ד והרמ"ה ורבינו ישעיה ז"ל פסקו כת"ק שהצדוקי הוא כנכרי לא קשיא דהנ"מ לענין עירוב דכיון שאינו מודה בעירוב ואינו יכול לערב עמנו אין דינו ליתן רשות ולבטל רשות כמונו אבל לשאר דברים דינו כישראל דלא גרעי מכותיים קודם גזירה שהיו אוכלין משחיטתן ולוקחין מיינם עד שגזרו עליהם כדאיתא בפ"ק דחולין ע"כ. ואני כבר כתבתי למעלה שהדין הוא במחלוקת ויש יותר מאותם שהזכיר בעלי סברא זו לפסוק כת"ק וכר' יהודה דס"ל דצדוקי הרי הוא כנכרי. אבל מה שכתב דע"כ לא פליגי אלא לענין עירוב אבל לשאר דברים לא פליגי אינו נכון כלל חדא דכ"ש הוא השתא לענין עירוב שאין איסורו אלא מדרבנן בעלמא חשבינן ליה כנכרי לענין איסור שחיטה דאיכא איסור תורה או לענין יינם דאיכא סרכא דיין נסך לא כ"ש שהוא כנכרי ואי משום דלא מודה בעירוב גם בהלכות שחיטה אינו מודה ולא בהלכות מגע יין. ותו דהרב בעל התשובה איירי אליבא מאי דמסקינן בגמרא דע"ז (ושבות) [ושבת] כי הדדי נינהו וכיון שהוא ז"ל סובר דמחלל את המועדות הוי כמחלל שבתות א"כ פשיטא דלכל מילי הוי כמומר. ועוד שאני אומר כי הצדוקים בזה"ז אע"פ שמודים בעיקר שבת מחללין אותו בפרהסיא באיסורין דרבנן וכן כתבו התוס' בהדיא בפרק הדר וז"ל ותימא דהא סתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן אפי' בפרהסיא וכו' ותירצו שרגילים ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה פ' בנות כותיים אעפ"י שצדוקיות הן מתייראות מפני הפרושים ע"כ א"כ האידנא שאינם יראים מן החכמים מחללי שבתות בפרהסיא נינהו ובהדיא אמרו באותו דבור דחשוב מומר אפילו במילי דרבנן. ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו במילי דאורייתא מחללין אותו שהרי המלאכות אינן מפורשות בתורה ורבנן פרישו לה וכיון שאינם מאמינים לדברי חכמים איך ידעו המלאכות האסורות. ותו כל הלכות למשה מסיני מכחישים אותם (וכל) [וכמו] כן תמהתי על הרב המשיב מה הוצרך ללמוד שבתות ממועדים דהא שבתות גופייהו [מחללין] (מחללי) ושמא אותם שבזמנו היו יראים מן החכמים והיו מחללין בצנעא:

עוד הקשה הוא על עצמו וז"ל שמא תאמר משם ראיה להפך דמסקינן לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים ושיילינן מאי נכרים גמורים וא"ר נחמן ליתן רשות ולבטל רשות אלמא אעפ"י שאסרו שחיטתן ויינם כנכרים הוצרכו לומר גמורים שלא יתנו רשות ולא יבטלו רשות דה"א לא גזור כולי האי מעתה בצדוקי לת"ק שהוא כנכרי שאינו מבטל רשות כ"ש שאסור לאכול משחיטתו ולשתות מיינו. ואפשר דר"ג נמי לא אמר שאינו כנכרי אלא לענין עירוב דסביר לא אחמור כולי האי שלא יתנו רשות ויבטלו רשות אבל שחיטתו ויינו לכ"ע אסור. תשובת דבר זה דודאי כותיים דגזרו עליהם משום לתא דע"ז דמצאו להם דמות יונה וכו'. היה אפשר דבשחיטה ויין דשייכי בע"ז גזור אבל לבטל רשות וליתן רשות [לא] עשו אותם כנכרים אבל צדוקים שאין גריעותן מחמת ע"ז אלא מחמת שאינם מודים בעירוב והוצאה ומחללין שבת במילי דרבנן יותר יש לגזור בביטל רשות ונתינת רשות דשייכי בעירוב והוצאה דשבת מלגזור בשחיטתן ויינם דלא שייכי בגריעותם וזה פשיט מאוד ע"כ. ואני אומר כי זה החילוק נכון לדעת ר"ג והפוסקים כוותיה. אבל לדעת הפוסקים כת"ק ור' יהודה אינו נכון כלל שהרי הם בצדוקי בעצמו דברו שהוא כנכרי ולא למדוה מכותי ולא מטעם גזרה ואעפ"י שאין גריעותם משום לתא דע"ז כיון שהם מחללין שבתות במילי דרבנן אפילו לדעת המשיג ולפי' במלי דאורייתא לדידי הוה כעוע"ז ממש וכ"ש דבלאו האי טעמא בשחיטתם ויינם יש לחוש לכל איסורין דרבנן דלא קפדי בהו. מעתה לדעת ת"ק ור' יהודה והנמשכים אחריהם נשארה קושייתו במקומה לא שאני פוסק ששחיטתן ויינן אסור אלא שאני אומר שהוא מחלוקת פוסקים והרב המשיב ס"ל כהנך דאמרי צדוקי כנכרי וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כך כתב דשחיטת כותי אסורה ובחיבור הלך לו לשיטה אחרת והתיר שחיטת צדוקי בישראל עומד על גביו. והחכם המשיג רצה להוכיח מאותה סוגיא של פרק הדר וכתב ומסוגיא זו יש ראיה נצחת לראשונים שפסקו כר"ג בצדוקי שהרי אף בכותיים הוצרכו לגזור שלא יתנו רשות אלמא מעיקרא לא הוו כנכרים וכ"ש הצדוקים. והך סוגיא כולה כר"ג אזלי ודאי ומאת סוגיא זו הוצרכו התוס' לומר דר"ג דמתניתין בכותי נמי פליג דאינו כנכרי ומה שלא הזכיר ר"ג כותי לפי שבצדוקי היה לו ראיה מאביו ולא בכותי. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו ועלה בידינו שאין הקראים כמומרים ויינם ושחיטתן מותר כמו כותיים קודם גזירה. ואל תחוש למה שנמצא להרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בספ"ק דחולין ששחיטת הצדוקים אסורה כי בהל' שחיטה כתב ששחיטת הצדוקי אם עומד ישראל ע"ג מותרת ולו שומעין שאמר כהלכה ע"כ. ואני אומר כי אין מן הסוגיא הכרח כלל כי הכותיים היו מתנהגים חכמים עמהם כפי הזמן כי קודם שקלקלו היו חושבין אותם כישראלים ולפיכך הוצרכו לגזור עליהם אבל הצדוקים כדקיימי קיימי שהם כנכרים והשתא ניחא דר"ג לא פליג בכותי בזמן שהיו נוהגים כישראל אלא בצדוקים פליג את"ק וגם אני מודה דאיכא פלוגתא דרבוותא אבל אין מן הסוגיא ראיה לפסוק הלכה כר"ג ולא תשובה נצחת. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב כפי סברת שאר המפרשים דס"ל דשחיטת הצדוקים אסורה אפילו בישראל עומד ע"ג וז"ל ומתנאי הזה שמותר לאכול משחיטתו והוא שלא יהיה צדוקי או בייתוסי והם שני כתות שהתחילו להכחיש הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבות האור חשך ואפלה בארץ נכוחות והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם להיות כדין המינים ר"ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי. ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלה מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא כישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים והביתותים כפי רוע דעותיהן הורגין אותם לכתחילה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב עכ"ל. והנה החכם המשיג גמר אומר שזה הלשון חולק עם מה שכתב בפסק ולדעתו צ"ל שחולק ג"כ עם מ"ש בהלכות ממרים. אבל לפע"ד לא קשיין אהדדי כי מ"ש בפי' המשנה איירי באותם שהחזרנו אותם לאיתן התורה והתרינו בהם כמה פעמים ולא אבו שמוע ומש"ה הרי הם כנכרים גמורים לענין שחיטה וכמינין גמורים לענין הריגה. ומ"ש בפסק דשחיטת צדוקי מותרת בישראל עומד ע"ג היינו בסתם צדוקי דעדיין לא התרינו בו ומפני שבני התועים הם כאנוסים שחיטתן מותרת וזה שכתב בהל' ממרים שאין ממהרין להורגן. תידוק מינה שאם התרו בהם כדי שיחזרו לאיתן התורה ולא אבו שמוע כאשר אנו עושין לאלו הקראין בכל יום ויום ואדרבה מפקרי טפי משמע שהורגין אותם וכ"ש ששחיטתן אסורה ויינם אסור ועליהם דבר בעל התשובה ונמצא הרמב"ם ז"ל מסכים עמו ואפי' אותם שפסקו הלכה כר"ג לענין עירוב אפשר דלא איירו אלא בסתם צדוקי. ורבינו עובדיה ז"ל בפי' המשניות שלו קא פסיק ותני שחיטת צדוקי אסורה אע"פ שכבר ראה מה שפסק הרמב"ם ז"ל במשנה תורה ובמה שכתבנו יתישב ואפי' את"ל דאיכא פלוגתא מאן דפסק כת"ק ור' יהודה לאו טועה הוא. והוי יודע דאפי' לדעת האומרים דשחיטתו ויינו מותר יש לגזור עליו שהרי הם אין אוכלין משחיטתנו ואפי' אחד מהם [עומד] על גבינו ואין שותין מייננו ואפילו בשבועתינו ואיך נאכל אנחנו משחיטתן ונשתה את יינם כ"ש שאני סובר שלא דברו באלו שאנו מזהירין ומתרין בהם בכל יום ופקרי טפי. הלא תראה שאמרו לי כי החכמים להחזיק מה שבדו מלבם אמרו העובר על דברי חכמים חייב מיתה ואלו העובר ע"ד תורה אינו חייב מיתה היש לך אפקרותא גדולה מזו והם לא ידעו כי לא אמרו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים והוא יודע עונש עונו דעקר מן התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

כתב עוד ואחר שנתבטל עיקר דינו שגזר שהם ככופרים בכל התורה כולה ויינם יין נסך כמומרים נידון על מ"ש בדרך הנחה פשיטא שקראים מחללין את המועדות כי גם זו אינה לע"ד כי אינו נקרא מחלל מועדות אלא היודע שהוא מועד ומחלל קדושתו שנראה ככופר בחידוש העולם וביציאת מצרים שהמועדות מעידין עליהם כמו השבת אבל צדוקי זה העושה מלאכתו ביו"ט שלא חל להיות בחשבונו אינו מחלל את המועדות שהרי שומר הוא ומקדש יו"ט שחל בחשבונו להיות ע"פ הראייה ומודה הוא ביציאת מצרים ובחדוש העולם כישראל והא פשיטא שצדוקי שעשה מלאכה בי"ט שלנו והתרו בו והשיב אין היום י"ט אלא למחר וכן כל דבר שעובר מגופי תורה שאין הצדוקים מודים בו אינו לוקה שהרי לא קיבל ההתראה ולא עוד אלא דלביה אנסיה שסובר שאומר אמת ע"כ. וגם בזה איני מודה לו דניהו דלא מלקין ליה לפי שלא קיבל התראה מ"מ מחלל את המועדות מיקרי דהא מי שחילל את המועד בעדים בלא התראה דלא מלקינן ליה מי לא הוי מחלל המועדות ומענישים אותו כפי ראות ב"ד ואם שנה ושלש מכניסים אותו לכיפה. ובזמן שאנו מתרים בו ואומרים לא תעשה מלאכה ואומר אין היום מועד לא נמצא עובר על דברי חכמים והתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. וגם החכם המשיג ראה קושיא זו וכתב ואין להענישו אלא על לאו דלא תסור שמכחיש מגידי התורה ועל הכחשה זו נענש אע"פ שקיים כל דברי חכמים מאהבה או מיראה ובני הטועים פשיטא דאין נענשים דתינוק שנשבה לבין הנכרים הם ופלוגתא דתנאי ואמוראי הוא בפרק כלל גדול והביא ע"ז לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים והשמיט סוף הלשון שכתב הרב ז"ל לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן ע"כ. ואתה המעיין ראה אם זה הלשון אינו סותר כל מה שכתב שהוא אמר שאפי' התרו בו היום מועד ואומר אין היום מועד שאינו לוקה ומכאן משמע שהוא חייב מיתה שהרי אומרים לו היום מועד שכך קבלו חכמים וכתיב לא תסור מן הדבר ותחזור בתשובה והוא אומר אין קבלתם אמת חזר זה להיות כצדוק עצמו שכפר בדברי חכמים שחייב מיתה היש לך מחלל מועדות גדול מזה:

עוד כתב ואף בטועים עצמם שהחמיר הרב והתיר דמם וכתב שאינם בכלל ישראל כשאר כל המינים וכו' אין ללמוד מכאן שהם כנכרים ושחיטתן אסורה ויינם יין נסך שלא אמר שאינם בכלל ישראל אלא לענין שמורידים אותם ולא מעלין בלא ב"ד ובלא התראה תדע שהרי מנה את המוסרים עמהם ולא נשמע מעולם שהמוסר שחיטתו ויינו אסורין ואעידה לי שלשה עדים נאמנים כדברי הרב בעצמו ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין מה ראיה מביא מדברי הרמב"ם ז"ל לבטל דברי רבינו שמשון ז"ל וכי גברא אגברא קא רמית ואפילו לא היה לרבינו שמשון ז"ל בעלי סברתו הוא לבדו כדאי לחלוק כ"ש דאיכא כמה וכמה דפוס' דצדוקי כנכרי הוא לענין רשות וכ"ש לענין יינם ושחיטתן דאית בה איסור תורה ולתא דיין נסך דחמיר והרמב"ם ז"ל גופיה בפירוש המשניות יוכיח דעביד להו כנכרים וגריעי דמורידין ולא מעלין אותם:

עוד כתב העד הראשון בהלכות עירובין פ"ב וז"ל ישראל שהוא מחלל שבתות בפרהסיא או שהוא עוע"ז הרי הוא כנכרי אבל אם היה מן המינין שאינם עובדים ע"ז ואין מחללין שבתות כגון הצדוקים והבייתוסים וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרין ממנו וכו' ע"כ. וכבר כתבתי למעלה שאין מביאין ראיה מבעל הדין וכ"ש דאין מכאן ראיה כלל דאיכא למימר שאני עירוב דרבנן:

עוד כתב העד השני בהלכות שחיטה וז"ל אלו הצדוקים והבייתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שאינם מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינם מאמינים בתורת שחיטה לפיכך אינם נאמנים לומר לא קלקלנו ע"כ. ואני אומר שיש לדחות שלא דבר הרב בצדוקים הראשונים שכבר אבד זכרם ולא באותם שהתרינו בהם לחזור לאיתן התורה ולא רצו אלא אפקרי טפי אלא בסתם צדוקים וז"ש ואלו הצדוקים ולא כ' הצדוקים וז"ש ג"כ וכל הטועים אחריהם השוה אותם לטועים אחריהם ומשמע דטעמא מפני שהוא טועה אבל אי ברי לן שאינו טועה אלא מזיד ופושע וכופר בדברי רז"ל ומפקיר כנגדם אי אפשר שלא אמרה הרב ואפי' אמרה אין שומעין לו כנגד החולק ואני אני כדאי לחלוק ובדבר הזה איני שומע לו אם בכה"ג אמרה שהוא אינו אוכל משחיטתי אפי' הוא עומד על גבאי ואיני אוכל משחיטתו. וא"ת בשלמא לגבי עירוב מצינו חולקים אבל לגבי שחיטה מי חלק ואסר שחיטתן כדי שתסמוך עליו. הרי לך רבינו שמשון בעל התשובה ז"ל שכתב שהם ככופרים לכל התורה כולה ובכופר בכל התורה כולה כ"ע לא פליגי דשחיטתו אסורה וגם החולקים לענין עירוב חולקים ג"כ לענין שחיטה לדעתי מכ"ש דהוי איסור תורה דכיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול מכוין לקלקל ולאו אדעתיה דאידך דקאי על גביה. והרב ז"ל בפירוש המשניות חולק לדעת המשיג:

כתב עוד העד הג' בפ"ו מהל' עבדים וז"ל כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהם כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר ובזמה"ז שהכותיים כנכרים לכל דבריהם אנו למדין מהם לצדוקים שהצדוקים בזמה"ז כמו כותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם. הרי שאין הרב מוציא הצדוקים מכלל ישראל. ואין לפרש דצדוקי חבר קאמר שעשה תשובה ונוהג בדרכי ישראל ומאמין בדברי חכמים דא"כ מאי איריא אחד אפי' תרי נמי אלא וודאי כותי חבר וצדוקי חבר דקאמר להוציאם מכלל עמי הארץ ועוד אכתוב בזה בע"ה ע"כ. ואני אומר שהמשיג ראה קושייתו והאריך עלינו את הדרך דכיון דמדמי הרב צדוקי בזמה"ז לכותי של אותו זמן וכותי של אותו זמן בכותי חבר קאמר אף צדוקי בצדוקי חבר קאמר ולאו בחבר שחזר להיות כאחד ממנו קאמר דא"כ מאי איריא אחד אפי' תרי נמי כדפריך. אלא בצדוקי חבר דלא פקר בדברי חכמים וכשאומרים לו דבר משמם מאמין ואומר מנהג אבותי אני עושה או טענה אחרת שהוא כעין אונס. א"נ כגון שקיבל מקצת דברי רז"ל ועדיין לא הודיעוהו כל הדברים א"נ כגון שקיבל עליו דברי חברות ועדיין לא נהג בהם וכיוצא בדברים אלו נקרא צדוקי חבר שעד אחד כשר לגטי נשים ושחרורי עבדים אבל הארורים האלה שאנחנו מחזירים אותם בכל יום ואינהו פקרי טפי ח"ו שיהיה כשר לעדות אשה ואפי' לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי הוי כמזוייף מתוכו כיון שהצדוקי כזה פסול מן התורה שעובר על כל גופי תורה והלכות למשה מסיני:

כללא דמילתא איני רואה שיהיו הצדוקים כשרים לשום עדות בזמה"ז וזו הוא תקנתם שלא יהיו ממזרים כאשר אני עתיד לבאר בע"ה:

עוד כתב והמעיין באותה סוגיא שבפרק הדר ישכיל וימצא כי הנה אמת נכון הדבר שהצדוקי שהוא מקיים המצות שהוא מודה בהם אעפ"י שעובר על גופי תורה מצד טענתו אינו נקרא מומר אפילו לאותו דבר אלא שאינו נאמן להעידו והאריך לכתוב הסוגיא וכתב לבסוף ומינה לצדוקים דאפילו מחלל בגופי תורה שבאים ממדרש חכמים וכ"ש בשבותין שלהם אין הצדוקי נעשה מומר אפי' ליתן רשות וכו' דכל חלולי צדוקי במשהו צדוקי במילי דרבנן נינהו לגבייהו עד שיחלל שבת בדבר שהצדוקים מודים בו דאז נחשד לכל התורה כולה. עוד כתב ובין כך ובין כך צדוקי אינו כגוי שאין חלולו חלול אלא הכחשה ולדעת הרמב"ם ז"ל הטועים הראשונים בכלל מינין שמורידין ולא מעלין אבל בני הטועים אנוסים הם וכענין מש"כ הרב שהטועים הראשונים בכלל המינים צ"ע דבגמרא פרק אין מעמידין פליגי רב אחא ורב הונא חד אמר לתאבון מומר להכעיס [מין] וח"א אפי' להכעיס נמי מומר אלא איזהו מין זה העוע"ז ואין מקום להאריך ע"כ. ואתה המעיין ראה כמה מהדר לאשכוחי להו זכותא לאכשורינהו עד שהקשה על דברי הרמב"ם ז"ל והעלה הדבר בצ"ע והאריך לנו את הדרך לפי שלא רצה לתרץ וכתב שאין מקום להאריך והאריך במקום שאמרו לקצר. ואני אומר דאפילו לפי שיטתו שרצה להוכיח מדברי ר' מאיר מאי הוכחה איכא לאותם שפסקו הלכה כר' יהודה ואדרבא כולה סוגיא אזלא כר' יהודה וכן הודה הוא בעצמו ואפילו לר' מאיר נמי איכא למימר דלא אמרה אלא בסתם צדוקי כיון שהוא חושב שהאמת אתו אינו מומר לכל התורה ונותן רשות וכו' דהיינו בני התועים שכתב הרב ז"ל שהם כאנוסים אבל בטועים הראשונים או באותם שאנו מתרים בהם ואינם שומעין לא איירי ר"מ. והשתא ניחא דפסק הרמב"ם ז"ל כר"ג ור"מ דנותן רשות וכו' ובהלכות ממרים ובכמה מקומות כתב שהם בכלל המינים שכופרין בכל התורה כולה והם כגוים והשתא לא קשיא הך פלוגתא דפרק אין מעמידין דס"ל כמ"ד דמומר להכעיס מין הוא שהרי צדוק ובייתוס הראשונים מומר להכעיס היו שהרי כפרו בכל דברי חכמים להכעיס. וכתבו התוס' ז"ל שהמומר לעבור אדרבנן מומר הוא הילכך חשיב להו כמינים אבל בני הטועים השוה להו כתינוק שנשבה לבין הגוים כאשר ביאר בהלכות ממרים. והני דהאידנא לדעתי חזר דינם כטועים הראשונים והרי הם ככופרים בכל התורה כולה ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל. ואיני אומר קבלו דעתי בזה אבל אני אומר דהכי מסתבר וכ"ש שאין מביאין מזה ראיה לבעל המחלוקת שהוא סובר שהן מחללין את המועדות והרי הם כאלו חללו את השבתות ולדעתי הם מחללין את השבתות עצמן והוי כאלו כפרו בכל התורה כולה ואין מתחתנים בהם ויינם אסור אפילו ע"י שבועה ושחיטתו אסורה אפילו ישראל עומד ע"ג ועדותן פסולה אפילו בגטי נשים ושחרורי עבדים ואפי' עד ישראל חתום עמו וכל מה שתמצא בכל סוגיות התלמוד שמורה בכך זה איירי בסתם צדוקי אבל לא באלו של הזמן הזה. וכן משמע מלשון התשובה שכתב ואלו הקראין ולא כתב והקראין (והפי') [ואפי'] שנודה שיש מחלוקת בדבר אית לן לאחמורי עלייהו אולי יחזרו למוטב וכ"ש כי לענין עדותן אי פסלינן להו עדיפא להו דע"י כך אינם מחזרים כאשר נבאר להלן בע"ה כי מטעם זה הסכמתי וכתבתי בתשובה אחרת שאם יחזרו לקבל דברי חכמים כמונו מותר לקבלם ולהתחתן בהם כאשר היה בזמן הנגיד ר' אברהם שחזרו בהם קהל גדול וקבלום ועדיין נאריך בזה:

עוד הביא לשון בעל התשובה שכתב ואעפ"י שישראל מומר אמרי' אע"פ שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין כדאמרינן בשלהי יבמות גוי שקידש בזמה"ז חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא ואלו קדושיהן קדושין כתיקון חכמים בועלי נדה הם ואפילו על עם הארץ תניא באלו עוברין ולא ישא את בתו מפני שהם שקץ ובנותיהן שקץ ועליהם הכתוב אומר ארור שוכב עם כל בהמה כ"ש אלו שפירשו לגמרי מן התורה של חכמים וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה ואפילו על אלעזר בן הנר שפקפק בנטילת ידים שהוא מצוה קלה של חכמים מצינו שנדו אותו על אלו העוברים על דברי חכמים על אחת כמה וכמה שיש לנדות כל המדבק בהם שמרבה פסולין בישראל ומחוייבי כריתות ובועלי נדות ואוכלי חמץ בפסח ושאר כריתות של יוה"כ ואוכלי נבילות ומחללי שבתות ועל המילה שמל ולא פרע כאלו לא מל עכ"ל בעל התשובה. וכתב עליו המשיג ע"כ מצאתי ולא ידעתי מהו כי נראה שהוקשה לו על מה שאמר שהם מומרים שהרי ישראל הן וקדושיהן קדושין. ולא ידעתי מה זו קושיא וכי מומר שקידושיו קדושין אינו מומר. ואם זו קושיא מה תירץ במה שמסיים בועלי נדה הם וכו' וכי בועלי נדה או בת ע"ה או שקץ ממש אין קידושיו קדושין ועל כרחין לומר מילי מילי קאמר להפליג בגנותן ולא היה לו להזכיר ענין קדושיהן כי אין בזה גנות ע"כ. ואיברא דהלשון דחוק קצת וכך צריך לישבו שהוא נמשך על ואע"פ כלומר אע"ג שהם חשובין כישראל לענין שקדושיהן קדושין אין ראוי לדבק בהם כלל מפני שהם בועלי נדות וכו' וגזירת האעפ"י הוא בועלי נדה הם. והוי יודע כי מ"ש הרב קדושיהן קדושין הנ"מ בזמן שקדשו בעדים כשירין שלנו אבל בעדות שלהם אין עדותן עדות והוי כמקדש בלא עדים שאע"פ ששניהם מודים אין חוששין להם ויגיד עליו ריעו גוי שקדש דודאי בקדש בעדים כשרים איירי. אלא שיש לדקדק בדבריו דהא לא קי"ל הכי אלא אין חוששין לקדושיו דכל דפריש מרובא פריש. ויש לתרץ דאה"נ ואינו מביא ראיה אלא מדיהיב טעמא שמא מי' השבטים הוא משמע דאי הוה ידעינן שהוא מעשרת השבטים אע"פ שהוא מתנהג בכל דבריו כגוי חוששין לקדושיו א"נ במקום קביעותם. הלכך אלו הקראין כיון דידעינן בודאי דמעשרת השבטים הם אע"ג שהם כגוים לכל דבריהם קדושיהן קדושין:

עוד כתב וז"ל ובעיקר מה שגזר שהם בועלי נדות יש לדון שאם אמר כן בשביל דם ירוק כבר כתבתי דלדידן משום הך חששא לאו בועלי נדות הם דלא חיישינן למיעוטא ואפילו למאן דחייש למיעוטא הנ"מ להיות מטמאין משכב תחתון כעליון אבל לא לפוסלם או להיות חשודים לעדות או לשבועה כי סבורים הם לעשות בטוב וכדברי התוס' ז"ל פרק בנות כותיים שכתבו שאם הכותי או הצדוקי הוא חבר למילי דעלמא אע"פ שבועל על דם ירוק כיון שסבור לעשות בטוב חבר הוא ואע"ג דאקשינן התם כותי חבר בועל נדה משוית ליה צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה היינו לומר שכל זמן שהוא בחזקת בועל נדה דדם ירוק אע"פ שקיבל עליו דברי חברות בשאר דברים אינו יוצא מכלל ע"ה ועדיין בגדיו ורוקו מטמאין אבל לענין פסול דסבור לעשות בטוב אינו נפסל לא לעדות ולא לשבועה והכי אמרינן בפרק זה בורר בהני קבוראי דקבור נפשא ביו"ט א' של עצרת דשמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דרשעים נינהו משום דסברי מאי קא עבדינן ואע"ג דשמתינן להו והדר עבדי דסברי כפרה עבדי לן רבנן כ"ש הני דסברי דהכי דינא מעיקרא. ובפ"ק דמציעא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו לא מפסיל הכי לשבועה וכ"ש בענין דם ירוק דתנן בפרק כל היד הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין ופשיטא דמאן דס"ל כעקביא בן מהללאל ומשלים על דם ירוק לאו בועל נדה הוא ליפסל שסבור לעשות בטוב ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין כי לפי הנראה זה החכם לא ראה את הקראין והלא כל ימיו נתגדל במצרים והדבר מפורסם שהם כולם בועלי נדות שאינן טובלות כלל אלא מזין על ראשן מים לבד ואיך יעלה על דעת אדם לומר שאינם בועלי נדות בכרת אלא ודאי שכח מה שהוא מפורסם במצרים ושמא לשם באצטנבול מקום שכתב הפסק טובלות במי מקוה כאשר היה בזמן חכמי התלמוד שהיו טובלות במקוה הכשר לטבילה והיינו דמתמיהים התם צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה אבל בזה"ז הדבר נראה לעין ואין בה הכחשה ואפילו שואלין אותם אומרים כי הרחיצה האמורה בכתוב לאו היינו טבילה וכמו שכתבתי למעלה וא"ת נהי נמי שהם בועלי נדות וחייבי כריתות הם סבורים לעשות בטוב ל"ק דהנ"מ בסתם צדוקי אבל באלו שאנו מראים להם שאינם עושים בטוב דמן הקרא משמע בהדיא דרחיצה האמורה בכתוב היינו טבילה ואינם שומעין אינם עושין בטוב וכיון שהוא עובר על חיוב כרת הרי הוא פסול לעדות ולשבועה וכ"ש שאין השגה על הרב בעל התשובה שהוא לא פסל אותם מפני שהם בועלי נדות לבד אלא לפי שהם כמחללי שבתות ופסולים לכל התורה כולה ועדות ושבועה בכלל ולא אמר הכא שהם בועלי נדות אלא להפליג בגנותן כדי שיתרחק אדם מהם. אבל קושטא דמילתא הוא שהם בועלי נדות ודאי וכולה בני הנדה הם ואין בזה פקפוק וכל מי שיאמר שאינם בועלי נדות לא תשמע לו כי לא היה בקי בהם כמוני שאני דר ביניהם ונושא ונותן עם הדיין שלהם בכל יום כי הם לא דברו אלא כפי משמעות סוגיות התלמוד ובאותו זמן חברים היו לענין שנשותיהן טובלות במי מקוה או לפחות במ' סאה שאובה כמו שאמרו כולה שאובה מדרבנן אבל באלו שאנו רואים בעין והם אומרים שכך עיקר המצוה לזרוק על ראשה וגופה מעט מים ובזה היא טהורה דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' לא אמרה אדם מעולם. וקושטא הוא דהם חושבין לעשות בטוב אבל אחר ההתראה וההודעה נסתלק טעם זה ואפילו לדעת המשיג בועלי נדות הם וכולם בני נדה אלא שאין נפסלין בכך לשום דבר א"כ לא ידעתי מה השגה היא על האומר שהם בועלי נדות שהרי אמת הוא אלא שהם כשוגגין או כמוטעים לפי דעתו ולדעתי הם מזידים גמורים ואני חושב שנתעלם מבעל השגה מנהג נשותיהן בטבילה ומש"ה תלי טעמא בדם ירוק והרי הם בועלי נדות מן התורה דהא קי"ל דלעולם היא בטומאתה עד שתבוא במים והם אינם באות במים כלל כאשר הוא מפורסם והם מודים בו וגריעי בהא מן הישמעאלים שהם באים במים יותר ממ' סאה אלא שהיא שאובה והם אפילו זה אינם עושים:

עוד כתב וכ"ש שאין לומר בועלי נדות הם משום דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ור' יוסי הכי ס"ל כדלעיל. ואני אומר שלא ראה ולא שמע מנהג הקראין בזה דא"כ לא היה תולה עצמו בזה וכיוצא בו:

עוד כתב ואם אמר כן בשביל שטובלות נשותיהן במקוה ואינם נזהרות בשאובין הרי ר"י בעל התוספות אומר שמקוה שכולה שאוב כשר והאריך להוכיח זה ובודאי שהיא פלוגתא דרבוותא ובכאן גילה בהדיא טעותו שהוא חשב שנשיהן טובלות ולא היא שאינן טובלות לא בשאובה ולא במקוה כלל. והא דפליגי אי טעמא הוה משום דם ירוק או משום מקצת היום ככולו היינו בזמנם שהיו חברים אבל בזה"ז רשעים הם ובועלי נדות במזיד הם שאנו מזהירין אותם ולא נזהרו:

עוד כתב גם מה שאמר ואפילו אלעזר בן הנר שפקפק בנטילת ידם וכו' לא ידעתי לכוון הק"ו כי כח הדין הזה הוא לחייב נדוי את הקראין עצמם העוברים על כל דברי חכמים ק"ו מאלעזר בן הנר שנדו אותו על מצוה קלה ולפ"ז ראוי לומר אלו העוברים עכ"ד חכמים עאכ"ו שיש לנדותם אבל מה שכותב עאכ"ו שיש לנדות המדבק בהם וכו' אינו מתחייב אלא אם היה שנדו את מי שנדבק באלעזר בן הנר אבל עכשיו שלא נדו אלא את אלעזר מנין לנו שמנדין את המתדבק במי שעובר על דברי חכמים. ומה שסיים מפני שמרבה פסולין בישראל לא מן השם הוא זה כי זו חששא היא וראוי לחוש לזרע היוצא שמא ימשכו אחר המינות מצד אמו או מצד אביו. אבל נ"ל דמהאי טעמא לא שייך בהו נדוי דדילמא לא הוי ליה זרעא ואת"ל הו"ל דילמא זרעא מעליא הוי כי אם האם מישראל תרגילהו בקטנתו שהוא אצלה ושמה גם כי יזקין לא יסור ממנה. ואם האב מישראל כ"ש שילמדהו אורח משפט ודרך תבונות יודיעהו והכלל דחששא ודאי איכא אבל לנדותו על זאת אין לנו ע"כ. ואני אומר במחילה מכבודו יפה כתב הרב ז"ל כי הוא חייב נדוי ושמתא כל המתדבק בהם והק"ו שלו כך הוא אם נדו לאלעזר בן הנר לפי שפקפק בנט"י לא כ"ש שינדו את מי שמכניס עצמו לספק כל גופי תורה שמא תשמשנו נדה שמא תאכילנו חלב ודם כיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול שמא תאכילנו חמץ בפסח שחל בחשבוננו ולא בחשבונם. וכיון שהם עוברים עלי כל גופי תורה חיישינן שמא תעבירנו ולאו אדעתיה וכיון שהוא מכניס עצמו לספק זה חייב נדוי וגם על הזרע יש לחוש כאשר כתב המשיג ואפילו שהדבר שקול לפי שיקול דעתו הרי הוא מכניס עצמו לספק שיוליד בנים בה' בגדו היש לך חייב גדול מזה כ"ש שאני אומר שאין הדבר שקול כי ודאי ימשך אחר המקל כי מה לו לקבל חומרות חכמים הלכך הדבר ברור לכל רואי השמש שהמדבק בהם חייב נדוי וגדול עונו מנשוא כי הוא סבה להרבות פסולים בישראל ואין לו תקנה כדאמרינן לגבי המרבה ממזרים:

כתב עוד כתב הרב ז"ל. וז"ל ואסור להחיותם דאפילו מי שלקה ושנה בב"ד בחייבי כריתות מכניסין אותם לכיפה כדאיתא בסנהדרין פ' הנשרפין וכ"ש אלו ע"כ. אמר הכותב לא ידעתי אם סובר הרב המורה שהקראין בכלל המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה או לא אם הם בכלל הרי אמרו בהם מורידין ולא מעלין דקטלינן להו בידים וכיפה ושעורין למה. ואם אינם בכלל כיפה מנין כי לא אמרו אלא במי שלקה ושנה בחיוב כרת וצדוקים הללו לא שייך בהו לא לקה ולא שנה דפשיטא דאין בהם מלקות שהרי כשמתרין בהם על חמץ שאוכלים או על יוה"כ אינו מקבל התראה אלא אדרבה אומר להם אין היום יוה"כ אדרבה אתם אוכלין חמץ בפסח או ביוה"כ למחר וליומא אחרא ולא שנא שאפילו אוכל חמץ בפסח פעם אחר פעם אין ידיעות מחלקות שהכל שגגה אחת הוא ומה שאוכל פעם חמץ בפסח ופעם אוכל ביוה"כ לא חשיב לקה ושנה באיסורי כרת דאיסורי הוא דקא טעים כדאיתא בגמרא ומה גם עתה בבני הטועים שהם כתנוק שנשבה לבין הגוים דמימר אנוס הוא ואין מביא חטאת על שגגת כרת ואפילו מ"ד דהוי כהכיר ולבסוף שכח מ"מ אין כאן עבירות חלוקות לומר לקה ושנה דכל חדא עבירה היא שאין מודים לדברי חכמים ע"כ:

אמר דוד לא ידעתי במה נסתפק בדברי הרב ז"ל שהרי הוא כתב בהדיא בתחילת דבריו ואלו הקראין מחללין את המועדות כאלו מחללין את השבתות וכאלו כופרין בכל התורה כולה ע"כ ודקא קשיא ליה דמורידין ולא מעלין דקטלינן להו בידים אה"נ אם היתה ידינו תקיפה אבל כיון דהאידנא אי אפשר דיד האומות תקיפה על עצמן ולא אפשר למיקטלינהו אמר הרב דאסור להחיותם ויש בכלל זה הלשון שני דברים. אם הוא בזמן שידינו תקיפה אסור לתת להם חיים כלומר להניחם חיים ואם אין ידינו תקיפה אסור לתת להם חיים כלומר שאם הוא חולה אסור לרפאותו ואם נפל לבור אסור להעלותו ואם נפל ליד רוצחים אסור להצילו וכיוצא בדברים הללו וזו היא הכניסה לכיפה שהביא הרב ז"ל לראיה שהרי בזמנו לא היו דנין דין כיפה אלא ה"ק כי היכי דהתם היו ממיתין אותו בשב ואל תעשה ה"ה בהני וכ"ש הוא:

גם מה שכתב שהצדוקים לא שייך בהו לקה ושנה מפני שאינו מקבל התראה איני מודה לו שהרי מי שעבר על מיתת ב"ד או על איסור כרת והתרו בו והרכין בראשו או שתק פעם ראשונה ושניה בשלישית מכניסין אותו לכיפה עד שימות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות סנהדרין ונהי דלא שייך בהני צדוקין לקה ושנה דלא שייך בהו מלקות כיון דלא מקבלי התראה מ"מ שייך בהו עבר על חיוב כרת ושנה מכניסין אותו לכיפה בפעם השלישית. ומש"כ ומה גם עתה בבני הטועים וכו' האמת כך כתב הרב ז"ל בהלכות ממרים אבל אינו בהכרח שבעל התשובה יודה לו בזה וכ"ש שכולם בזה"ז מזידים ולא שוגגים כאשר כתבתי כמה פעמים ואנו מתרין בהם כמה פעמים ולא אבו שמוע וכולם בני כיפה הם אלא דאי אפשר לנו וכדכתיבנא:

כתב עוד כתב הרב וז"ל ועוד תניא גבי ע"ה שאסור לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואלו שאין עוסקים בתורה אסור להם לאכול בשר אפילו בחול כ"ש ביו"ט שאין זה יעשה לכם ע"כ. ואיני יודע מה זו ראיה שהרי פירשוה הראשונים ז"ל שמתוך שאינו יודע לשחוט ולבדוק אע"פ שיש לו כמה בהמות ועופות אסור לאכול מהם אבל לשחוט לו מנ"ל. א"נ גוזמא קתני ומעשים בכל יום שאנו שוחטים לע"ה בחול וביו"ט וע"כ קרא אסמכתא בעלמא ואת"ל ראיה גמורה לאפוקי ע"ה שאינו עוסק אפילו במקרא אבל העוסק במקרא לא נתמעט עכ"ל. אוי לאזנים שכך שומעות דעדיף להו צדוקי משום דעוסק במקרא ועובר על כל גופי תורה ועל כל מה שהוא הלכה למשה מסיני ועל כל דברי חכמים מע"ה שמקיים המצות אלא שאינו עוסק אפילו במקרא ולשרי ליה מאריה דודאי לא ניחא (להו) [ליה] למרייהו דלימא עלייהו הכי שהם מאמינים בני מאמינים ואלו כופרים בני כופרים ולא ידעתי מה מביא ראיה להשיג על הרב ז"ל ממה שפירשו הראשונים כ"ש שאין פירוש זה נכון לא בלשון ולא בענין כי מלת אסור אינו מורה על פירושו וגם הענין וכי כ"ע ידעי הלכות שחיטה וכמה בעלי תורה יש שאינם יודעים לשחוט והולכים אצל הבקיאים לשחוט. ומש"כ שאנו שוחטים לע"ה ל"ק כלל כי אין בזמן הזה מי שיהיה עם הארץ לגמרי. אבל אלו הצדוקים אע"פ שעוסקים מקצתם במקרא גריעי טובא מע"ה שהזכירו רז"ל מטעמא דאמרן א"כ יפה כתב הרב שאסורין לאכול בשר:

עוד כתב ועוד סיים דבריו ואפילו כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה כ"ש אלו שאינם מודים בשחיטה שלנו שאין להם חלק בה וקרינן עליהו לכם ולא לנכרים. ואינה טענה דכהן שאינו מודה בעבודה דין הוא שלא יהיה לו חלק בה לפי שחזה ושוק ושיירי מנחות ושאר מתנות שבמקדש הם לכהנים שכר חלף עבודתם ומי שאינו מודה בה ובקדושתה למה יזכה במתנות אבל מי שאינו מודה במקצת ה' דברי שחיטה שלנו להקל או להחמיר מה טעם לאסור וכי אסור לשחוט להאכיל לנכרי בחול ואפילו ביו"ט שדרשו לכם ולא לנכרים אין למעט צדוקים שלא מצינו בשם מקום שדינם כנכרים והוא בעצמו סיים וכדאשכחן גבי עירוב דפליגי בפרק הדר גבי צדוקי שאינו מודה בעירוב אית דתני התם הרי הוא כנכרי וגם כתבנו למעלה כדעת הריא"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש ז"ל שצדוקי אינו כנכרי ואפילו למי שפוסק שהוא כנכרי י"ל דדוקא לענין עירוב די"ל כיון שאינו מודה בעירוב אין מקבלין ממנו עירוב דעירוב תלוי בדעת שיחשוב כאלו כולם כאיש אחד אבל שחיטה לאו בדעתיה דאוכל תליא מילתא אלא בדעת השוחט ל"ש בחול ול"ש ביו"ט ולכם ולא לנכרים לא ממעט אלא נכרים גמורים שאינם מודים במועדות כלל דלימא דמנטר יו"ט מחללינן יו"ט דלא מנטר יו"ט לא מחללינן יו"ט כדאמרינן בפ"ק דע"ז לענין אין מילדין את הנכרים בשבת אבל צדוקי זה חשוב שומר יו"ט כדלעיל ע"כ. ואני אומר יפה כיון הרב ז"ל והכי מייתי ראיה כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה אעפ"י שהוא מודה בכל שאר הדברים צדוקי שאינו מודה בשחיטה שלנו ואינו אוכל משחיטתנו וכופר בשאר דברים לא כ"ש. ואני אומרה בלשון אחר כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה צדוקי שאינו מודה שמותר לשחוט ביו"ט לצורך אוכל נפש איך שוחטין להם ביו"ט וקרוב אצלי שזו היתה כונת הרב ז"ל שכתב כ"ש אלו שאינם מודים בשחיטה שלנו כלומר ביו"ט שאין להם חלק בה וקרינן עליהו לכם ולא לנכרים וכן מורה סוף הלשון. ומ"ש הרב ז"ל שאסור לשחוט להם בחול הוא מן הטעם שכתב שע"ה אסור לאכול בשר והשוחט לו מסייע ידי עוברי עבירה ואינו דומה לנכרי שאינו מצווה אבל אלו הקראין מצווים ואינם עושין הא למדת שאסור לשחוט ולבשל לקראין ביום המועד כיון שאינם מודים שמותר לעשות אוכל נפש ביו"ט. ודמיא ממש להך דפ"ק דע"ז דאין מילדין את הנכרית וזה ברור מאד ועלו דברי הרב ז"ל כהוגן וכבר כתבתי למעלה דאפי' לדברי האומרים דלענין עירוב אינו כנכרי אפשר דמודים לענין שחיטה ולענין יינם משום דחמירי ואפילו תימא שהוא מחלוקת ראוי להחמיר כיון שהם אינם אוכלין משחיטתינו ולא שותים מייננו וכבר בא מעשה לפני בנער רבן שהיה משרת לאחד מהקראין ומנעתי אותו שלא יבשל להם ביו"ט כיון שהם אינם מודים שמותר לבשל וגם הנער לא היה אוכל משחיטתן:

עוד כתב ובחתימת דבריו כתב וז"ל ע"כ ראוי להחרים כל מי שמדבק בהם שעובר על לא יבוא ממזר ועל ולפני עור לא תתן מכשול כי נשותיהן מקודשות כדין תורה וכשמתגרשת שלא כדין הם מגרשין והגט שלהם אינו גט ונמצאו הבנים ממזירין והם בלא יבוא ע"כ לא יחיל טובו עכ"ל. אמר שמואל לפי מה שגזר הרב למעלה שהקראין מחללי מועדות כמחללי שבתות וכופרים בכה"ת כולה ומומרים ובועלי נדות ומחויבי כריתות א"כ פסולי עדות של תורה הן והקידושין שעושין בפניהם אינם קידושין ואין נשותיהן צריכות גט וממזרות מנין ע"כ:

אמר דוד לא עלה ע"ד הרב לומר שקידושיהן קדושין בעדים שלהם ח"ו אלא מה שבזמנו או במקומו לא היו נמצאים אלא מעט מזעיר אחד מעיר ושנים ממשפחה וכל קידושיהן היו בעדי ישראל אבל הגירושין אעפ"י שהיה בעדי ישראל לא היה הגט כתיקון רז"ל ולכן גזר עליהם שהם ממזרין ומאותם לא באו בארצות הללו כי חקרו אחריהם עד אשר השמידום וכ"כ כהר"ר אברהם זכות ז"ל הלכך בזה"ז ובמקום הזה שיש מהם קהל גדול ולהם סופרים ועדים ואינם עושין קדושיהן וגטיהן אלא ע"פ עדיהם הדבר ברור אצלי שאין קדושיהן קדושין והבא על אחת מנשותיהן אינו כבא על אשת איש ולפיכך אינם ממזרים לדעתי כאשר אני עתיד לבאר בע"ה ואם יסכימו לשוב בתשובה אני מקבלם וכבר כתבתי ע"ז בתשובה אחרת ולקמן נאריך בזה בע"ה ומה שגזר הרב אינו אלא באותם שקדושיהן בפני עדים שלנו:

עוד כתב ושמעתי כי אחד קדוש מדבר בצדקה הליץ בעד המורה בזה כי ברוב חופת הקראים נמצאים הרבה רבנים ומזה הצד קדושיהן קדושין הם לא תיקן כלום והביא ראיותיו שלא תיקן כלום ברוב חופות הקראין וכי אני מורה כ"ש באתרין שלא יכנסו רבנים לא בחופתם ולא בשמחתם ומתרחקין מהם כהתרחק מן האפעה ואני מיום היותי לא ראיתי אחד מהרבנים שיכנס בבית חופתם אלא הכל מהם הסופר והעדים אלא כוונת הרב ז"ל בזמן שהעדים שלנו אז קדושיהן קדושין אבל בעדים שלהם זו היא תקנתם כי כפי קדושיהן הם גיטיהן וגם הרב ז"ל לא יחלוק בזה כלל:

עוד כתב ולפי שיטתו צ"ל שהחששא היא לנשים שבדור הראשון שנעשו צדוקים שהיו בהם נשים נשואות כדת וכהלכה ואחר שנתגרשו בגט בטל שלהם ופשיטא דלהכי לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן דמי יימר דשום אשה נשואה מדור ראשון נתגרשה ואת"ל נתגרשה שמא בב"ד של ישראל ובסופר ועדים כשרים נתגרשה כי ימים רבים עברו שלא הושיבו הצדוקים ב"ד והאריך להביא ראיה על זה ויפה כתב בזה ואני הוספתי בה דברים בתשובתי הראשונה לפי שנתחדשה לי עוד חששא אחרת שמא בכל הזמן הארוך הזה נתהפכו איש ואשתו למינות ונתגרשה בגט שלהם והרי הבנים ממזרים ונתערבו עמהם. וז"ל באותה תשובה ולא הייתי חושש גם לחששא זו כדי להסיר שם האומה הזאת מפני שהיא חששא רחוקה כי שמא אותם אשר נמשכו אחרי צדוק ובייתוס לא היו נשואים נשים ואת"ל שהיו נשואים שמא לא גירש אחד מהם את אשתו ואת"ל גירש שמא בעדים ובגט כשר גירש שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי כאשר הוא בזה"ז אחרי שהיו להם מפרשים כגון ענן וחבריו שהטעו אותם לגמרי ואת"ל בגט פסול ועדים פסולים גירש שמא אותה המגורשת לא ניסת לאחר ואת"ל ניסת לאחר שמא לא ילדה ממנו ואת"ל ילדה דילמא סריס או איילונית ילדה ואת"ל ראוי להוליד ילדה שמא מתו בעודם קטנים ולא הגיעו לכלל בנים ואת"ל הגיעו להיות להם בנים כל אחד מהנמצאים עתה יכול לומר איני מהם וכל אחד מהם מותר לבוא בקהל:

כללא דמילתא כיון שאין האיסור ברור אחזוקי איסורי לא מחזקינן ואם היו מסכימים לשוב אלינו ולקבל דברי חברות להיות כמונו הוה ממטינא שיבא מכשורא להתירם לבוא בקהל וכן היה בימי הנגיד רבינו אברהם ז"ל סוף מחזור רס"ז שקהל גדול שנתיהדו ביום אחד במצרים וקבלום ועד היום יש משפחות ידועות מהם והם כהנים ונושאים ידיהם ולא היה אדם שערער על הדבר וגם בעל תשובה מודה בזה ואין דבריו אלא באותם שעדי קדושין עדי ישראל ואין גיטן כתקון רז"ל שתקנתם קלקלתם:

עוד כתב אמנם יש לצייר חששא בהם לפי מה שהכרעתי למעלה שהכותיים והצדוקים בכל מה שעוברים על גופי תורה מחמת טעותם שאינם מודים לדברי חכמים אינם נפסלים לעדות דעלמא ולא לשבועה שסבורים לעשות בטוב ולבם אונסם. והכי מוכחא סוגיין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים דאוקימנא לר' אליעזר וכגון שהיה ישראל חתום לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים לקמיה והאריך לכתוב הסוגיות והעלה דממילא שמעינן דהלכה כר' אליעזר במצתן ובפיסול יוחסן דכולהו חד טעמא נינהו ולפ"ז איפשר להכניס גם הקראין בכלל זה שאף הם אינם בקיאים בדקדוקי מצות שלמדו חכמים ממדרש הכתובים או הלכה למשה מסיני וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עבדים שהצדוקין בזה"ז כמו כותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם ובלשון הזה של הרמב"ם ז"ל נתלו קצת גדולים שגמגמו בקראין ע"כ ואני איני מכלל הגדולים וכן אני סובר בלא גמגום לענין יינם ושחיטתן ועדותן וכל דבריהן חוץ ממזרות כאשר כתבתי למעלה:

עוד כתב אבל א"א להעמיד שיטה זו כלל משני צדדין כי אין ללמוד צדוקי מהכותיים כי הכותיים הם (גרים) [צרים] גמורים ארורים בורים זדים ונכרים אצל התורה והמצות וסורם רע כדמוכח בפ"ק דחולין דאיכא מצות דכתיבי ולא אחזיק בהו והאריך להוכיח פסולן של כותיים וכי הם אויבי ביתו וצרי יהודה ובנימין הנזכר בספר עזרא וכי הם מנודים לשמים ולבריות וסוף דבריו בזה כי באנשים החטאי' האלה בנפשות' החמיר ר"א וחזר והחמיר (ועלה) [ועליהם] מצא לומר שאין בקיאין בדקדוקי המצות לאסור מצתן ופוסלן לעדות ולפסול זרעם להרחיקם מנחלת עבדי ה' וצדקתם אבל צדוקים הללו כי יצאו אנשים בני בליעל מקרבינו וידיחו את אבותיהם לחלוק על מגידי הקבלה ולהכחיש הרבה מדבריהם מ"מ לא נחשדו על שום מצוה מהמצות הכתובות בתורה שלא החזיקו בה ולא על מדרשי חכמים הקרובים אל הפשט והסברא אבל נשארו בידיהם כמו שהיו בידם מאבותיהם וגם בדקדוקי המצות רגילין וזהירים כאשר למדום אבותיהם כי תולעת יעקב הם וגדלו על עשיית המצות כתיקונם ע"כ. ואני אומר כי במה שהפליג ברשעת הכותיים וגנותן יפה כתב ויותר אנכי עמדי אבל במ"ש אבל הצדוקים הללו וכוונתו להכשירם איני רואה את דבריו כאשר כתבתי למעלה כ"פ אלא כדברי בעל תשובה חוץ מלענין ממזרות לפי שתקנתם קלקלתם ואדרבה יש טעם לומר כי הצדוקים גרעי טפי לפי שהכותיים לא קבלו מהר סיני התורה והמצות ולא קבלו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' כדכתיב בקרא את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל הצדוקים שקבלו אבותיהם בהר סיני לא תסור מן הדבר וגו' והם סרים מהם ומכחישים דבריהם גרועים טפי וראוי לגזור עליהם יותר מהכותיים וכ"ש הני דהאידנא דמתרין בהו ולא הדרי בהו:

עוד כתב וכבר עמדנו על חיבורי דיניהם וראינו כי נוסח הגט שלהם אין בו בדבר שפוסל מה"ת וכל העשרה דברים שכתב הרמב"ם ז"ל בתחילת הלכות גירושין שהם מן התורה כולם נזכרים ונעשים בגיטיהם. ואין לומר שהאחרונים חדשו אותם דברים שלמדו מחכמי ישראל דאדרבה כאן נמצאו וכאן היו מעולם מאבותיהם כי לא שינו בהם דבר והטעם כי כל אותן הדברים נלמדים מן הכתובים בדרך ישרה קרובה אל הפשט והסברא דברים שהצדוקים מודים בהם ע"כ. ואני אוכיח כי בע"כ י"ל שהאחרונים חדשו להם לפי שאני ראיתי ועמדתי על חיבור דיניהם והביאו לי גט כתוב לגרש בו אשה וראיתי אותו שהוא פסול מה"ת ואחד מן הפיסולים שלו שהוא כתוב בלשון אני פב"פ פטרית ושבקית ותרוכית ית פלונית ב"פ שהיתה אשתי מקדמת דנא וכו' ואיש לא ימחא בידה ודן די יהוי לה מנאי ותהיה מותרת לכל אדם וכל הגט היה כתוב שלא לנוכח ומספר לעדים מה שעשה וחתימי סהדי ומגרשה בו. ואני הוכחתי בתשובה אחרת (א"ה עיין תשובה אלף רצ"ג בחלק ד') שזה פסול מה"ת דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה משמע דספר הכורת יתן בידה ולא ספר הודאה והבאתי לזה ראיות מן התלמוד ומן הפוסקים ואצ"ל לר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר אלא אפילו לרבנן דאין כאן גט מן התורה ואם תרצה לעמוד על עקרן של דברים עיין באותה תשובה וכל הדברים שאינם נכרים מתוך הגט כיון שאינן בקיאין בטיב גיטין וקדושין יש לחוש להם כגון לשמה ושלא יהיה מחוסר מעשה ושיהיה מדעתו וכ"כ הר"ן וריב"ש ז"ל בתשובה שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין יש לחוש לכל הדברים שאינם נכרין בתוך הגט ואני ברור אצלי שהגט היה פסול מה"ת והחכם המשיג כ' שהגט כשר מה"ת ואין לנו להכחיש מה שהעיד החכם אלא מאי אית לך למימר מקומות שאני במצרים מגרשים בגט אשר ראיתי ובקושטנטינה מגרשים בגט אשר ראה החכם ואם לא היה דבר שנתחדש לא היה נמצא זה השינוי אלא ודאי מחכמינו למדו והנך דייקי שפיר והני דידן לא דקו שפיר וכיון שהדבר ברור שבני זו המדינה נושאים מאותם של שם אפ"ת שאותם הגטין הם עשויים כתקנת רז"ל עדיין יש בהם חשש ממזרות ותו כיון שהם מגרשים באותן העדים שלהם והם פסולי עדות כדברירנא וגם הגט נמסר בפניהם הוה כאלו גירש בגט בלא עדים והוי פסול מן התורה. איני רואה שום טעם להכשיר גטיהן ואלמלא שאין קדושיהן בעדים כשרים לא היה להם תקנה וכדכתיבנא. ועוד כי לשון הרמב"ם ז"ל הוה תיובתיה שכתב שהצדוקים בזמן הזה כמו הכותיים של אותו זמן. ותו כי דרשת וכ' לה לשמה אינה פשוטה דאפילו בני מדה"י לא היו בקיאין בה לדעת רבה ואיך יהיו בקיאין בה הצדוקין. ותו מנין לנו לומר שנותנים אותו בפני עדים דלמא כר' מאיר ס"ל דעח"כ ומשאה"כ עפ"י שנים עדים וגומר על העדים החתומים קאמר ואנן קי"ל כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי ואם מסרו לה בינו לבינה או אפילו בעד אינו גט כלל שעיקר הגירושין בעדי מסירה וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ותו כיון שהם דורשים קרא כדכתיב ושלחה מביתו הרי שגירשה ועדיין לא יצאת מביתו ובא אחר וקדשה לדידן נגמרו הגירושין ותפסו בה קדושי שני ולדידהו לא נגמרו הגירושין עד שתצא מן הבית ולא תפסי קדושי שני ותלך ותנשא לאחר בלא גט משני ובניה ממזרים או תעמוד עם בעלה כיון שעדיין לא יצאת מהבית אומרים שלא תפסו בה קדושין. ותו אם זרק לה גיטה לתוך חצרה או לתוך קלתה וכיוצא בזה לדידן הרי היא מגורשת ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין לדידהו אינה מקודשת דבעי ונתן בידה ממש. כללא דמלתא שיש כמה מיני ממזרות וחזרתי על כל צדדי ולא ראיתי מקום למש"כ החכם המשיג שהגט שלהם כשר ואין לחוש לממזרות:

עוד כתב הצד הב' כי בכותיים עצמם יש לדון בעיקר השמועה אם הלכה כר' אליעזר שאוסר מצת כותי לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות שאני אומר אין הלכה כר' אליעזר והאריך הרבה ודחק השמועות להוכיח דאין הלכה כר' אליעזר ואפילו לפי שיטתו א"א שיחלוק אדם בעדותו של כותי ובגיטין שלהם שהם פסולים דלא התירו ע"א כותי בגיטי נשים ושחרורי עבדי' אלא בכותי חבר אבל סתם כותיים לא ולא זזו משם עד שעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם וכן פסקו כל בעלי הלכות והרמב"ם ז"ל מכללם דגט שעדיו כותי' פסול:

עוד כתב ויש תמיהא גדולה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהל' עבדים שגיטי נשים ושחרורי עבדים הם כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר דבגמרא דילן משמע דבסתם כותי מיירי ולא מוכח דכותי חבר הוא אלא משום דחתים ישראל לבסוף דמדנהג בו כבוד ואחתים ליה מקמיה מוכח דכותי חבר הוא אלמא בסתם כותי מיירי והרב השמיט חתימת ישראל לבסוף והחמיר שיהיה כותי חבר דמשמע בידוע ובירושלמי לא הוזכר חבר כלל שא"צ לחברותו וכדכתיבנא. ועוד כי לא נודע מהו חברותו של כותי זה לדעת הרמב"ם ז"ל דאם סובר כגמרא דילן אליבא דר' אליעזר חבר היינו שמדקדק במצות ובעדות שלא להעיד מאומד א"כ למה צריך ישראל עמו אפי' שני כותיים חבירים כשרים. וכן אם סובר כרשב"ג שהחברות הוא שבקי בדקדוקי גיטין וישראל עמו למה כיון שידוע שהוא חבר ועל כרחין לומר שהרב ז"ל בשיטת רשב"ג אמרה ורשב"ג לא הכשיר את הכותיים לעדות גטי נשים מפני שהוחזקו בעריות אלא א"כ יהי' כותי זה חבר כלומר שאינו ע"ה ואזדא מרן לטעמיה שכ' בפי"א מהל' עדות מי שאינו לא במקרא ולא במשנה וכו'. עוד כתב שם כל ע"ה בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים ע"כ. וכיון שהדין כן בישראל כ"ש בכותיים ומכאן אתה למד דכרשב"ג ס"ל לרב ז"ל כי לדעת ר' אליעזר צריך עם חזקה זו הוכחה מן החתימה שהוא חבר מדקדק בדקדוקי מצות ובדקדוקי עדות ולרשב"ג א"צ כ"כ אלא שיוחזק שעוסק במצות וכו' ומה שצריך ישראל עמו אינו מחשש עדות שקר אלא מחשש פיסול שלא לשמה וכדכתיבנא וזה לעניות דעתי נכון וברור ע"כ. ואני אומר כי כל מה שכתב בבבא זו אינו לא נכון ולא ברור כי הרמב"ם ז"ל בשטת ר' אליעזר אמרה למילתה וגברא חזינא ותמיהא לא חזינא דמה לו לרב להזכיר אי חתים לבסוף או לא כיון דעיקר טעמא משום דכותי חבר הוא ולפיכך תלה הדבר במה שהוא אמת שאם כותי חבר ידוע לנו לא שאני לן אי חתים לבסוף או בתחלה וקרוב אצלי בכוונת הרב ז"ל דלא סמכינן האידנא אהאי טעמא דחתים ישראל לבסוף דכיון שאין מדקדקים השתא כ"כ דילמא איקרי וחתים ברישא א"נ כותי חשוב וגדול היה וישראל פחות היה ומש"ה חתים כותי ברישא ולעולם לא היה חבר ולפיכך שביק הרב ז"ל לישנא דגמרא ותלי טעם הדין אם הכותי חבר כלומר שידוע שהוא חבר והשתא פירוש מלת חבר הוא שמדקדק במצות ובעדות ואינו מעיד מאומד וקיבל עליו דברי חברות. וא"ת א"כ למה צריך ישראל עמו לר' אליעזר דס"ל עדי מסירה כרתי. ל"ק דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ולא הכשירו שני כותיים חברים כדי שלא יהיו רגילין לסמוך עליהם בעדות ויבואו להכשיר אפי' בלתי חברים והכשירו אחד בגט יותר מבשאר עדויות משום תקנת עגונות וזה הטעם בעצמו שייך אפי' לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי הלכך לא הכשירו עדות כותי אלא בחבר אבל שאר כותיים רשעים הם לכל דבריהם ואין סומכין עליהם לשום דבר:

והוי יודע דאין בזמן הזה כותי חבר כלל והרי כולם כנכרים גמורים לכל דבריהם ולכן אל תסמוך עליהם כלל והם מנודים לכל העולם. הלכך התולדה שרצה החכם המשיג להוציא כי מש"כ הרב הצדוקים בזמה"ז הם ככותיים של אותו זמן וכותיים של אותו זמן אותם שאינם חברים לא נפסלו לעדות אשה אלא מפני שאין בקיאין לשמה וא"כ הצדוקים שהם בקיאין לשמה לדעתו כשרים לעדות גיטין וקדושין אינה תולדה. ואתה המעיין לא תאמין לדבר זה כי לא פסלו את הכותיים אלא מפני רשעתם והצדוקים בזה"ז כאותם הכותייסם ופסולים לכל הדברים כאשר כתב הרב בעל השאלה וגדולה מזו אני אומר כי אפי' לדעת רשב"ג לא היה הפיסול מפני שהם עמי הארץ דא"כ מאי איריא כותי אפי' ישראל ע"ה פסול. אלא הטעם הוא מפני שאינם מזרע ישראל וגם גרים גמורים אינם הילכך אם הוא חבר הרי הוא כגר לענין זה ואם אינו חבר הרי הוא כנכרי ומפני שאין אנו צריכין לזה עתה לא הארכתי בו דתרעא כיון דרווח רווח כי בזמננו זה אין לנו לא כותי חבר ולא צדוקי חבר אלא הם ככופרין גמורין אחר כמה התראות ולפיכך איני שומע להתיר שחיטתן ולא יינם ואצ"ל עדותן:

עוד כתב שאחר שבכותי שהוחזק חבר וכשר לעדות בעלמא הצריך עמו ישראל לסלק חששא דאינו בקי לשמה ה"ה בצדוקי שאע"פ שאינו ע"ה וכשר בגיטי נשים צריך ישראל חתים עמו שמא אינו בקי לשמה ע"כ. והרי זה סותר דבריו הראשונים שכתב שהגט שלהם כשר מן התורה והרי אפי' צדוקי חבר הצריכו ישראל עמו משום דלא בקיאין לשמה וכ"ש בסתם גיטין שלהם שחתומים בעדיהם אעפ"י שאינם חברים שהם פסולים דהא לא בקיאין לשמה וזה ברור:

עוד כתב אבל בשיטת ר' אליעזר שחוששים לכותים משום עדות שקר אף בגיטי נשים פסולים עד שיוכיח מתוך הגט שהוא כשר לא הרב למד לצדוקים מן הכותיים וכמו שכתבתי למעלה שאין ללמוד הקראין מן הכותיים ע"כ. ואני אומר כי יפה למד הרב צדוקים מן הכותיים אפי' שיהיה חשש פיסולם משום עדות כשיטת ר' אליעזר וה"ק הצדוקים ככותיים קודם שגזרו עליהם כי הכותי החבר שקבל עליו דברי חברות להיות כמונו כשר לגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל אותם שאינם חברים פסולים לכל עדות כן הצדוקים בזה"ז אם יקבל עליו דברי חברות ומילי דרבנן אע"ג דעדיין לא נהג בהם הרי זה כשר עם ישראל אחר ואחר שיתנהג כמוני הרי הוא כשר ואפי' שנים מהם אבל סתם צדוקים אינם כשרים לשום עדות כלל וכ"ש הני דידן דפקרי טפי:

עוד האריך להוכיח כי פיסול יחס הכותיים אינו מטעם חשש ממזרות כדעת ר' אליעזר אלא מטעם ספק שפחה שנתערבה בהם מתחילה בכולן ואין לקראין זכר בפיסול זה כלל ע"כ. וגם אני מודה לו ולאו מטעמיה אלא משום דאין עדותן עדות ואין שם קדושין כלל וכל נשותיהן אצלם כפילגשים בלא קדושין. וראיתי נוסח הנשואין והקדושין שלהם שכותב לה הכתובה כפי הנוסח שלהם ואח"כ יעמדו החתן והכלה נגד ההיכל ותעמוד הכלה משמאל החתן ואז יקרא אחד מהבחורים זה השטר ביום פלוני וכו' בא פלוני לפני הזקנים עדת הקראין ויאמר אליהם היו עלי עדים וכו' ועוד רצו והתנו שניהם במבחר לבם בברית הר סיני ובחוקי הר חורב לשמור את מועדי ה' המקודשים בראיית הירח ובמציאת האביב בארץ ישראל הקדושה אם ידם משגת במציאתו וכו' ויחתמו בו עדים ראויים ואח"כ יתנהו החתן ביד הכלה עם טבעת או עם דבר אחר ויאמר להם המברך אם היא בתולה וארשתיך לי לעולם וגו' כל זה הוא נוסח אהרן אשר כתב להם סדור תפלות ונוסח ברכות. הא למדת שאין מקדשין אלא בעדים שלהם וכותבים על עצמם שכפרו בתורה שבע"פ שאמרו אשר תקראו אתם אל תקרי אותם אלא אתם אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מוטעים וכו'. ועוד שאין המקדש אומר הרי את מאורשת לי אלא המברך קורא לפניהם זה הפסוק וארשתיך לי. ואפי' תאמר שזהו הוא כמו הרי את מאורשת לי ואעפ"י שאחר. אמרו מ"מ הוה ליה נתן ואח"כ אמר דאינה מקודשת. ואע"ג דקי"ל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בשתיקה מקודשת הא ניחא היכא דהיה מדבר עמה אבל היכא דלא היה מדבר עמה מאי איכא למימר וכיון שהנוסח שלהם ככה איכא למיחש ומכל מקום עיקר הטעם הוא מפני שעדיהן פסולין:

כללא דמלתא לא ראיתי שיש לחוש לקדושין בעדיהן ואין חשש אלא מפני הראשונים או מפני שמא נתערבו בהם איש ואשתו מקהל הרבנים ואח"כ נתגרשה בגט שלהם שהוא פסול מן התורה וכבר כתבתי שזו חששא רחוקה ולא הייתי חושש לה והסכמתי עם החכם בעל הקונדרוס ואמרתי כי גם הרב בעל השאלה מודה בזה. ומה שעשה אותם ממזרים לפי שבאותו זמן היו מקדשים בעדים שלנו וא"ת שמא נתערבו בהם הא כתבנו לעיל דאיכא כמה ספיקי:

עוד כתב ועדיין צריך עיון גדול להרמב"ם ז"ל שבפט"ו כתב כמה פעמים הספיקות ודיניהם ולא הזכיר את הכותיים כלל לא בודאי ולא בספק ואין לומר שהשמיטם לפי שעשאום כנכרים גמורים ופשיטא שאסור להתחתן בהם דסוף סוף נ"מ אם פירשו ללכת בדרכי ישראל ועשו תשובה וקבלו עליהם דברי חברות ודברי חז"ל דפשיטא שצריך לדעת אם הם אסורים לבוא בקהל מצד ממזרות או מצד עבדות ושאסורים לישא אלו מאלו. ונלע"ד שהרב ז"ל סבר דלרבא דאמר עבד ושפחה נתערבו בהם ולא חש כלל לר' אליעזר וכרשב"ג ס"ל דחולין כדלעיל לא מתניא ליה ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי כי כשנשאת אותה שפחה לכותי לא נאסר אלא אותו כותי וכשנתערב ולא ניכר בבני משפחתו לא נאסרו אלא בני משפחתו ובאותה משפחה לבד בודק שמא תאמר אחר זמן נתערבה גם אותה משפחה לא נאסרו כולם כדלעיל ולא רצה הרב לדחוק כפרש"י ז"ל דמעיקרא נתערבה השפחה בכל הכותיים כי לא נודע הכותי ולא משפחתו לפי שזה דבר רחוק הוא ואדרבה כיון דספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין ממזר ודאי לא יבוא ממזר ספק יבוא ורבנן עבוד מעלה ביוחסין אין להחמיר כ"כ לאסור עם אחד כולו אלא לר' אליעזר דשדי תיכלא בכולהו שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וקדושין אבל לרשב"ג או לת"ק אין להחמיר כ"כ ע"כ. ואני לא ראיתי כאן מקום עיון לא גדול ולא קטן ומה שלא הזכיר את הכותיים בכלל הפסולים כי מלבד שעשו אותם כנכרים גמורים נדו והחרימו אותם ואת הבאים אחריהם ולא נפקא מינה מידי:

עוד כתב ובכל כיוצא בהלכות אלו שהן רופפות מצד מערערים מעשה והמנהג עמוד בכל התלמוד ומסורת בידנו מפי סופרים ומפי ספרים כי בסוף מחזור רס"ז שבו קהל גדול מהקראין לדת האמת במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל ועוד היום ידועות המשפחות ההם במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים ולא היה אדם שפצה פה עליהם אדרבה נתחתנו בגדולי קהלות מצרים הרבנים כי גם הם היו אנשים עשירים ויודעי ספר ע"כ. ואני כבר העתקתי זה הלשון והוא מספר כפתור ופרח באותה תשובה. ולענין ממזרות אני מודה לו ומותרים לבוא בקהל אבל לינשא לכהנים לבי נוקפי משום חשש חללות וכן הודה החכם המשיג שהנגיד ר' נתן ז"ל הכהן לא רצה לקחת אשה מאותם משפחות ויפה עשה לדעתי שהרי אעפ"י שאין לחוש לממזרות וכדכתיבנא יש לחוש לחללות שהרי אין מיבמין אשת האח ולא חולצין וקי"ל יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וכהן הבא על הזונה הולד חלל אם לא שתאמר שאין זו אשת אח כיון שקדושיה בעדים פסולים וכן הגיורת והמשוחררת הרי זו זונה ואסורה לכהן ואינהו לא דרשי קרא אלא כפשוטו זונה המופקרת היא האסורה לדעתם וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאפי' נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד היא זונה האמורה בתורה ודעת הרב ז"ל דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. ואפי' שתאמר שהכהנים שלהם נזהרים מגיורת ומשוחררת בפחות ג' אינם נזהרים דהא רשב"י הכי ס"ל דפחות מבת ג' לא הוה זונה. וכן אינם נזהרים מן השבויה דהא מדרבנן היא ולא משניות מדברי סופרים וכמה חששות כאלו יש לחוש לפיכך יפה עשה שלא נשא מהם:

עוד כתב אחר זמן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל תשובה למר רב משה גאון ז"ל יש בינינו מקום אחד של מינין שצוחקים מישראל ופירשו מדרכי ישראל ואין משמרין לא מצות עשה ולא מצות שבת ואין שוחטין כשחיטתינו ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפיות ופרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גטין ולא חולצין ולא מיבמין ויש מבניהם שמבקשים לחזור לישראלים ולהיות נוהגין בדיני ישראל [אם] יש תקנה לחזרתן וכשהם חוזרין צריכין טבילה או לא ועוד לאחר שחוזרים ראוים הם לבא בקהל או לא וצריכין להטיף מהם דת ברית או לא. כך ראינו שאותם מינין משונים הם מכל מינים שבעולם שכל מינים פוקרים בדברי חכמים כגון טרפיות וכגון יו"ט שני דרבנן וכגון שניות מדברי סופרים אבל בדברי תורה ומקרא מוחזקים ומשמרים והללו שפירשתם פקרו בעיקר תורה ונשאו עריות והולידו בנים ממזרים וחללו שבתות ואלו לא היה עקרם מישראל היינו חושבים אותם נכרים כשאר נכרים שמתגיירים וטובלים ונעשים כשאר ישראל כמו שכתוב כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם אבל הללו כיון שעקרן מישראל ועדיין שם ישראל עליהם ומצות נוהגות בהם והיו מחויבים בתרי"ג מצות וכיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גטי נשים בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים מהם וישיאו בנותיהם לבני ישראל ומרבים ממזרים בישראל לפיכך אי אפשר לקבלם כל עיקר. והוו יודעין שמלפני שאלות אלו יצאו שאלות לפנינו שבאו משם כתוב בהם שאלה דומה לזו ומפורש בה שיש במקומנו בני אדם שיצאו לתרבות רעה ולמינות ופקרו בדברי חכמים ואין כותבין כתובות וגיטין כישראל ועכשיו יש מהם שרוצים לחזור בהם ולהיות כישראל ולפרוש מן הדרכים אשר היו בהם כיצד נעשה נקבלם או לא. וציונו לכתוב לכם לקרבן ולהכניסם תחת כנפי השכינה טפי עדיף מלדחותם אבל אם הולידו בנים בעבירה שנשאו נשים שנתגרשו מבעליהן בלא גיטין אותם בנים ממזרים הם ואין להם תקנה להכניסם בישראל אבל אם באין האבות וחוזרין בהם ומקבלין עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה כשרה ונולדו בכשרות ובדקו בולדתיהן ודקדקו בהם שכל מי שיש בו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל שממזר הוא ואין לו תקנה לעולם עכשיו הודענו אתכם שאם היו אותם הטועים הן הן בעצמם שפירשו למינות יש להם תקנה להלקותם ולהכניסם כמו שפירשנו בשאלות הראשונות ואם בניהם הם אין להם תקנה לעולם עכ"ל הגאון ז"ל. ומכאן אתה למד שאין בקראין הללו חשש ממזרות כלל שידוע שבבל היה עיקר הקראין אחר החרבן ועליהם אומר הגאון שאותם המינים משונים הם מכל מינין שבעולם שכל מינים פוקרין בדברי חכמים וכו' ובאותם המינים המשונים כתב שאי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל דאי איתא שכל המינים שפוקרים בדברי חכמים בניהם ממזרין ספק למה הוזקק הגאון לתלות הדבר במה שהם משונים ופרוצים בעריות כל מינים שבעולם פסולים אלא ודאי כדכתיבנא וזה לע"ד פשוט בדברי הגאון הלז ומסכים לכל מה שכתבנו עכ"ל ובזה חתם דברי החכם המשיג. ואני אומר כי מה שכתב שדברי הגאון מסכים לכל מש"כ אינו כן אלא מסכים למקצת מה שאין בהם חשש ממזרות וכן אני מסכים אבל לשאר דברים אין ראיה מדברי הגאון כלל וצריך לומר לדברי הגאון ז"ל שאותם המינין הרשעים היו מקדשין נשותיהן ע"י ישראל ולא כותבין גט אבל אם היו מקדשין ע"פ עדים שלהם שהם פסולים או שלא היו מקדשין כלל אין כאן חשש. א"נ שאבותיהם היו אותם שפקרו כפי מה שנראה מהתשובה ונמצאו נשותיהן כדין וכהלכה ולא היו מגרשים בגט אחר שפקרו ותנשא לאחר והבנים ממזרים. אבל בקראין שהם המינים הבלתי משונים היו נושאים נשים בעדיהם ולכן לא היו בניהם ממזרים. א"נ שהיו מגרשים נשותיהן בעדים שלנו הכשירים ולפיכך אין לחוש להם לאשת איש ובשאר עריות נזהרין הם וזה ברור:

כללא דהאי שקלא וטריא שהקראין בזמה"ז הם כולם בועלי נדות כפי אשר ראינו בעינינו שאין נשותיהן טובלות במי מקוה ואפי' מקוה מים שאובין אלא משלכת על ראשה ועל גבה מעט מים והרי היא טהורה לדעתם:

ולענין לבטל רשות פלוגתא דרבוותא והמחמיר תבא עליו ברכה. ולענין שחיטתן הרמב"ם ז"ל התיר כשישראל עומד על גבן וקרוב אני לומר שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהוא אוכל ממנה אבל אם אינו אוכל ממנה איכא למיחש שמא יקלקל ולאו אדעתיה דישראל כיון דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול ועם כל זה לא הייתי מסכים לאכול משחיטתו כיון שהוא אינו אוכל משחיטתי. ודע כי ענן הטועה והנמשכים אחריו התירו להם המליקה ונמצאו אוכלים נבלות וגם אינם בודקין כלל ונמצאו אוכלים טריפות:

ולענין יינם הרמב"ם ז"ל בתשובה התירו וז"ל אבל הקראין אין ביינם שום איסור ואע"ג דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול מהימני אחמרא כ"ש היכא דאינהו שתו מיניה דשרי ליה לישראל מינן למשתי מיניה. ויש מי שכתב שע"י שבועתם שלא נגע בו נכרי מהימני ומיהא איכא למיחש למגע אמהות שלהם דלא טבלי כלל אפי' לנדתן ואינהו לא קפדי למגען. ולמול את בניהם בשבת התיר הרמב"ם ז"ל והטעם דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והדרי בתשובה וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו ע"ה מלמול את בניהם של קראין בשבת כי אפשר שיחזרו למוטב ואין מעכבין עליהם ודברים הללו באלו שבבבל ובכיוצא בהם שמלין כדת חכמים וכמנהגותיהם ובמוהל הממונה לב"ד ומתכנסין לבתיהם ת"ח ומתפללין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום אלו דברי רבינו יהודה ורבינו האי גאון ז"ל וכתבן הרמב"ם ז"ל באותה תשובה. נמצאת למד כי בקראין הדרים אצלנו בזמן הזה לא נמצא בהם אחת מכל המדות שהזכיר הגאון ז"ל כי בכל יום מוסיפין גרעון הם ואינם מלין את בניהם כדת שהרי אינם פורעין וקימא לן מל ולא פרע כאלו לא מל ואינם מלין במוהל שלנו ואין מכניסין בבתיהם ת"ח אדרבה בורחין מהם כבורח מן הנחש ואדרבה ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים כי המחברים האחרונים כגון אהרן וחביריו השיאו אותם עון אשמה ואין מתפללין כמנהג שלנו כלל ואינם אומרים י"ח כי אני ראיתי הסידור שסדר להם אהרן הנזכר יש"ו הרי שהם משונים בכל דבריהם ולפיכך אסור למול את בניהם בשבת שכיון שאינם מודים בפריעה וא"כ איך יעשו להם פריעה וכ"ת ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואינו עושה מצוה:

ולענין אם הם מחללין את המועדות הדבר ברור שהם מחללין דהא כתיב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואמרינן אשר תקראו אתם אתם ואפי' מועטין וכו' וז"ל הרמב"ם ז"ל בתשובה כי אלה הקראין השוכנים פה בנא אמון ובמצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישראל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במנהג הענוה האמת והשלום כל זמן שגם הם ינהגו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור כ"ש שישמרו לשונם מלהלעיג ומהתלוצץ בדברי רז"ל הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם ובמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים ובזה יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם בבתיהם ולמול את בניהם אפי' בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם וראיה לדבר הא דתנן וכו' אך אם מחללים בגלוי הראש מועדי ה' המקודשים בימים הקבועים לנו אסור לבר ישראל לבקרם ליום הקבוע להם במה שבדו מלבם וכו' הרי אתה רואה שזה הפך מהזכות שלמד עליהם בעל ההשגה והדבר ברור כי אלה הקראין הנמצאים היום אצלנו מחללים המועדות בגלוי ראש וחוצפה רבה ועושים כל מיני מלאכה בהם ולכן אין ראוי להתנהג עמהם כאשר היה בזמנים הקודמים:

ולענין השבת נ"ל שהם מחללים אותו בכל מלאכות שהם מדרבנן ואפי' במלאכות מן התורה דאתיין מדרשא ומי בירר להם אי זו מלאכה מותרת ואי זו אסורה שהרי התורה לא אמרה אלא לא תעשה כל מלאכה ואפשר שיתירו את האסור ויאסרו את המותר באין מבין:

ולענין ללמדם תורה ומקרא וטעמיה מותר אבל משנה ותלמוד אסור אם לא יקבל עליו דברי חברות כי אחר שילמד ילעיג ויתלוצץ על דבריהם כי מי שאינו מאמין במקבל הקבלה האיך יקבל דבריו הרי אינו לומד אלא לקנתר ולסתור דבריהם כאשר הוא מפורסם בדברי ענן וזולתו מן מחבריהם:

ולענין חשש ממזרות איני מודה לדברי בעל השאלה מפני שאין קדושיהם בעדים כשרים ותקנתם קלקלתם ואפשר שגם הוא לא אמרה אלא בשקדשו בעדים כשרים וכן העלתי באותה תשובה שאם יסכימו לשוב להיות כמונו ממטינא שיבא מכשורא ומקבילנא להו ושרינא להו לבא בקהל ישראל. והנראה לעניות דעתי כתבתי: