שו"ת רדב"ז/תשצב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בסוגיא של אלו מציאות עלה דאיבעיא לן לצורכו ולצורכה מאי ואתי למפשטה מהאי דתניא הכניסה לרבקה ודשה וכו' לפי שטת רש"י והתוספות ז"ל:

תשובה הכניסה לרבקה לדעת רש"י ז"ל היא בעגלה ערופה. וא"ת כיון דאיכא ברייתא שנויה בפרה אדומה אמאי לא פשיט מינה כיון דאייתי מתני' דשכן עליה דמתניא גבי פרה אדומה. וי"ל כיון דאצטריכינן לדרב פפא דמודע לן טעמא דמלתא וקרא דמייתי מינה רב פפא קאי בעגלה ערופה ומשום הכי מייתי ברייתא דעגלה. וא"ת אמאי מייתי מתני' דשכן עליה עוף כלל כיון דמעגלה ערופה פשיט ורב פפא עלה קאמר כתיב עבד וקרינן עובד וכו' וי"ל דעגלה ערופה למדה היא מפרה בג"ש דעול עול כדאיתא בפרק בתרא דסוטה. וא"ת כיון שהיא למדה ממנה בג"ש א"כ עלה עליה זכר יפסול גם בעגלה ערופה. וכ"ת הכי נמי אמאי לא תנינן בה משנה או ברייתא כדתנן גבי פרה אדומה. וי"ל דבין לר' אליעזר דאמר עגלה בת שנתה בין לרבנן דאמרי בת שתי שנים לא מקבלה זכר כדאיתא פרק אין מעמידין הילכך לא ניחא ליה וקרא כתיב עובד דומיא דעבד דניחא ליה. אבל בפרה אדומה שאינה כשרה אלא פרה שלימה ואם עלה עליה זכר ניחא ליה פסולה. וא"ת סוף סוף מאי שייכא הכא ההיא דשכן עליה עוף נהי דיליף מינה לעגלה בג"ש מ"מ לתירוצא דהכא לא צריכינן לה הכי הוה ליה לתרוצי טעמא דרישא כדרב פפא משום דלא ניחא ליה שתדוש כיון שהוא קטנה מכחישה והתבואה נידושת ע"י האחרות והוא לא הכניסה אלא כדי שתינק ולא קשר אותה בכלל הפרות דא"כ הרי עלה עליה עול מ"מ. וי"ל דלהכי מייתי לה לדמותה לשכן עליה עוף דכי היכא דהתם לא ניחא ליה משום דלא איכפת ליה הכניסה לרבקה נמי אע"ג דדשה לא ניחא ליה ולא איכפת ליה וכן כתב רש"י ז"ל והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף ע"כ. וא"ת הא הוי פסיק רישיה ולא ימות ודאי איפשר שלא תדוש כ"ש ולמ"ד פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור קשיא. וי"ל דלא הוי פסיק רישיה דאיפשר שלא תדוש כלל. חדא שהיא קטנה. ותו שאינה קשורה בכלל האחרות והולכת אחת הנה ואחת הנה. וכתב הרא"ש ז"ל ומסתברא דלא שריה אלא דלא הוי פסיק רישיה והשתא נקט ברישיה רבותא לרבקה ודשה כשרה דאע"ג דלא נתכוון להנאת הפרה אלא לשמירה בעלמא כשרה כיון שלא נתכוון שתדוש אלא מעצמה דשה וסיפא רבותא קמ"ל ע"מ שתינק ותדוש פסולה אע"ג דנתכוון להנאתה כיון שנתכוון נמי שתדוש פסולה ע"כ. והא הכא לצורכו ולצורכה וכו' לפי שטת רש"י ז"ל פשיט שפיר מעגלה ערופה לממונא ומשני שפיר דדמיא לשכן עליה עוף דכשרה. אבל לפירוש התוספות דכתבו דמברייתא דפרה פריך מאי קושיא שאני פרה דכפרה כתיב בקדשים ומשום חומרת קדשים פסולה אפי' לצורכו ולצורכה. ותירצו התוספות קושיא זו כיון דבסופה קתני לצורכו פסולה לצורכה כשרה דהכי תניא בסיפא זה הכלל כל לצורכה כשרה לצורך אחר פסולה וכיון דתניא הכי משמע דבכל דוכתא לצורכו ולצורכה הוי כל צורכו ופסולה והשתא לא מצי לשנויי שאני פרה אדומה דחמירא אלא משני דהתם מדאוריי' פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה מרב פפא והיינו דמקשו וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף דבשלמא לפרש"י ז"ל להכי מייתי לה לדמות לה רישא דברייתא דילן כדכתיבנא לעיל. א"נ להכי מייתי לה לאשמעינן משום דרב פפא אמרה למלתיה עלה וכ"ת אמאי לא אמרה למלתיה אברייתא דעגלה ערופה לאשמעינן דילפי מהדדי בג"ש דעול עול ומאי דדרשינן בעגלה ערופה מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה הכי נמי אמרינן בפרה אדומה אע"ג דלא כתיב בה אשר לא עובד בה. אבל לפי שטת התוס' דקאי הך ברייתא בפרה אדומה אמאי מייתי לה ואי משום דרב פפא אמרה עלה אמאי לא אמרה אברייתא כיון דתרוייהו איירי בפרה אדומה. אי הכי אפי' רישא נמי בשלמא אי פשטינן בעיין מהכא דלצורכו ולצורכה אסור והא דכתיב אשר לא עובד בה היינו עבודה גמורה דיש אם למקרא ועבד בה כתיב. אבל השתא דאמרת דלא תפשוט בעיין ושאני הני דכתיב אשר לא עובד אפילו כל דהוא אי הכי אפילו רישא נמי דהא דשה עכ"פ. הא לא דמיא אלא להא כלומר רישא לא ניחא ליה ולא איכפת ליה דומיא דשכן עליה עוף דלא איכפת ליה וזהו שכתב רש"י ז"ל תירוצא הוא תירוץ הוא לקושייתו למה שהקשה אי הכי סיפא נמי ולאו דיחויי דלא תפשוט דהא דחינן לה. ולפי פשט התוספות משמע לי דמהדר לדחויי עיקר הפשיטות כלומר לא תפשוט מהכא דשאני הכא דמן התורה לצורכו ולצורכה פסולה דומיא דעלה עליה זכר דהוי לצורכו ולצורכה. אבל בעלמא גבי אבידה אכתי איכא למיבעי וק"ל היכי אתיא למפשט ממונא מאיסורא. וי"ל דהוה מצי לדחויי הכי אלא קושטא משני כדרב פפא. א"נ ממונא כי האי דלא הוי משקל למר ומיתב למר שפיר ילפינן מאיסורא ודוק. מאי טעמא וכו' איכא לפרושי דהכי קא בעי מאי טעמא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כלומר מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ומשני כדרב פפא כלומר כי טעמיה דר' פפא לגבי עגלה ערופה דתלי מלתא אי ניחא ליה או לא ניחא ליה אמרינן נמי לגבי פרה אדומה אבל בפרה אדומה לא תליא טעמא דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא בכל גוונא פסולה כיון דלא כתיב בה אשר לא עובד בה אלא טעמא דשכן עליה עוף כשירה משום דלא מידי הוא אבל עלה עליה זכר פסולה מטעם דהוי עלה עליה עול ולא מייתינן טעמיה דרב פפא אלא לגלויי מינה טעמא דשכן עליה עוף כשרה אבל לא דמו אהדדי במלתא דלא ניחא ליה. וא"ת הא ילפי מהדדי בג"ש דעול עול וי"ל דאתיא סוגיין כמאן דלית ליה האי ג"ש ומסברא ליכא למילף דאיכא למימר פרה אדומה דחמירא נפסלת אפי' דלא ניחא ליה אבל עגלה ערופה דלא חמירא כולי האי אינה נפסלת אלא היכא דניחא ליה ולפי שיטה זו לא יקשה כלל ממה שהקשו התוספות דוק ותשכח. והתוספות לא ניחא להו בהאי שטתא חדא דאתיא סוגיין כמ"ד לא דרשינן ג"ש. ותו כיון דרב פפא אמרה למלתיה עלה דמתני' דשכן עליה עוף משמע דחד טעמא לתרוייהו משום דלא ניחא ליה א"כ כי היכי דמפלגינן בעגלה ערופה בין ניחא ליה ללא ניחא ליה הכי נמי בפרה אדומה ועל זה בנו כל הקושיות ודחקו לתרץ ע"ש. והקשו על פרש"י ז"ל היכי מדמינן הכניסה לרבקה ודשה לעלה עליה עוף דהתם ניחא ליה קצת שהיא דשה את התבואה והכא לא ניחא ליה כלל ובמה שכתבנו למעלה ניחא דבבחורה עסקינן ולא ניחא ליה דתטרח. אבל ר"ח ור"ת ז"ל מפרשים לרבקה לפטמה כמו עגלי מרבק ולא ניחא ליה שתדוש בשבילו שמכחישה. והקשה עליהם הרא"ש ז"ל דא"כ לא מכשר ברישא אלא משום דאיכא תרתי לטיבותא שהכניסה לפטמה ומשקלקלה בדישה. ותו דלא כיון שתדוש אלא היא מאיליה וא"כ סיפא דקתני ע"מ שתדוש ותינק פסולה לשמעינן רבותא דאפי' ע"מ לרבקה ודשה אי ע"מ שתינק ודשה פסולה כיון דליכא אלא חדא לטיבותא. ומתוך קושיא זו פי' דטעמא הוי משום דבלאו הכי היא נדושית התבואה כמו שכתבו התוספות. ולע"ד אין זו קושיא על הראשונים דלא משכחת לה שיכניס אותה לפטמה ולא תתקלקל בדישה ולא משכחת ליה יונקת שלא תתקלקל בדישה הילכך לאו תרתי נינהו אלא חדא. ולא מצי לפלוגי אסיפא בחדא דע"מ לרבקה או ע"מ שתינק ודשה אינה נפסלת בכך דודאי לא ניחא ליה לפי שהיא מתקלקלת ומשום הכי קתני בשביל שתינק ותדוש דמשמע דניחא ליה בדישה דהוי לצורכה ולצורכו ותו לא מידי. והנל"ד כתבתי: