שו"ת רדב"ז/תשפט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שנמצא להריא"ף ז"ל בתשובה שאם ביררו הבעלי דינין דיינין ודנו לפניהם שיכולין לחזור בהם עד שיגמר הדין ותימא כל מי שיראה שהדין נוטה עליו יחזור בו ויאמר דיין אחר אני בורר ואין לדבר סוף:

תשובה אין הדברים אמורים אלא בשלא קנו מידם או שלא כתבו שטרי בירורין אבל אם קנו מידם הדבר ברור שאין אחר קנין כלום ואפילו שלא התחילו לטעון לפניהם אין יכולין לחזור בהם ואפילו קבלו עליהם קרוב או פסול אינם יכולין לחזור כדאית' בפרק זה בורר. וכן אם כתבו שטרי בירורין אע"ג דלא קנו מידם אינם יכולין לחזור בהם. וכ"כ רש"י ז"ל עלה דמתני' דזה בורר לו אחד וכו' כותבין להם זה בורר לו את פלוני וזה בורר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור והיינו דאין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם וכ"כ הר"ן ז"ל. הילכך אין דברי הרב ז"ל אלא בשלא היה שם לא קנין ולא שטרי בירורין. וי"א שאע"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהם ומביאים ראיה מן הירושלמי דגרסינן בפרק דיני ממונות בתרא קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו ומשמע דקבלה איקרי משהתחילו לטעון בפניהם. ומיהו אין מכאן קושיא על הרב ז"ל דאיכא למימר דהתם איירי בשכתבו שטרי בירורין לפיכך אם קבל עליו לדון בפני שנים יכול לחזור בו דנקראו ב"ד חצוף. קבל עליו לדון בפני ג' אין יכול לחזור בו ואפילו שלא טענו לפניהם. וה"מ שלא קנו מידם אבל קנו מידם אין אחר קנין כלום ואפילו קבלו עליהם קרוב או פסול וכדכתיבנא. והוי יודע דה"ה בשטרי טענתא דאם לא כתבו טענותיהם יכול לחזור מפטור לפטור כגון לא לויתי וחזר וטען לויתי ופרעתי אבל אם כתבו טענותיהם לפני הדיינין שוב אינם יכולים לחזור ולטעון אפילו מטענת פטור לטענת פטור דכיון דלא חזרו בהם עד שנכתבו ודאי בדוקא הם טוענין והיינו דתנן בפרק גט פשוט אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ותרגימנא בשנים אוחזין מאי שטרי בירורין שטרי טענתא ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת שניהם לפי שאתה חב להם בכתיבה זו שאינם יכולים לחזור בהם וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. ומה שאתה מפרש בדברי ר' ירמיה דמפרש לה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אתה מפרש אליבא דמאן דמתרגם לה בשטרי טענתא:

ולענין מאי דאתיא עלה יש לנו לפסוק כדברי הריא"ף ז"ל דאם לא קנו מידם או שלא כתבו שטרי טענתה יכולין לחזור בהם קודם שנגמר הדין. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בדיינים שבוררין להם הבעלי דינים אבל אם היה מומחה לרבים או שקבלו אותו הקהל לדין עליהם הרי זה דן אותם בעל כרחם ואצ"ל אם כבר שמע הטענות. והנל"ד כתבתי: