שו"ת רדב"ז/תשפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על פסוק כי קבור תקברנו ביום ההוא דדרשינן מיניה ד' דרשות וכולהו הלכתא נינהו ולא ידעינן היכי מדרשי מהאי קרא א' לעשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לקבור הרוגי ב"ד ביום ההריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא. ב' ת"ר עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבור וכתב עלה רש"י ז"ל מריבוייא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה וכן כתב בברייתא דלעיל תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ וכו' וכתב עלה ז"ל מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפרקין ע"כ. ג' א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו וכתב רש"י ז"ל מריבוייא דרש כל המתים ע"כ. ד' רמז לקבורה מנין דכתיב כי קבור תקברנו והאי נמי הלכתא הוא דלא קי"ל כרב חמא דלא משמע ליה תקברנו אלא כר' יוחנן דאמר הכי משמיה דרשב"י:

תשובה דע כי הרמב"ם ז"ל כתב כי מה שקוברין האבן והעץ לאו מקרא נפיק אלא כדי שלא יאמרו זהו אבן שנסקל בה פלוני וזהו העץ שנתלה בו פלוני ונקבר עמו כדי שלא יהיה לו זכרון רע וכן כתב פט"ו מהלכות סנהדרין וליכא למימר דמקרא יליף לה אלא דיהיב טעמא לקרא חדא דלאו לר' שמעון קיימינן דדריש טעמא דקראי. ותו דה"ל למימר שנאמר כי קבור תקברנו וגו' וברייתא דקתני עץ שומע אני וכו' לא קשיא ליה דלא אתא תנא אלא למימר דלא תליא ליה אלא בדבר שמחוסר קציצה וקבורה אבל לא איירי תנא מנין שצריך העץ קבורה דאיכא למימר מסתברא שלא יאמרו וכו' כדכתב הרב ז"ל וא"כ לפי דרך זה פשו להו ג' ילפותות מקרא אבל לדברי רש"י ז"ל קשיא טובא וכי תימא דלית ליה מצות לקבור את הרוגי ב"ד ביומם הא ודאי ליתא דפשטיה דקרא בהכי מיירי. הילכך נ"ל ליישב דפשטיה דקרא משמע לתת מצות עשה לקבור כל הרוגי ב"ד ביומם דבהני משתעי קרא ומיתורא דתקרבנו משמע כל המלין מתו עובר בלא תעשה וא"ת אדרבה תקברנו משמע לזה ולא לאחר והכי אורחיה בתלמודא בכמה דוכתי וחד מינייהו או דודו או בן דודו יגאלנו ודרשינן לזה ולא לאחר. וי"ל דאי הוה כתיב תקברנו לבד הוה אמינא לזה ולא לאחר אבל כיון דכתיב קבור תקברנו ודאי ריבוייא היא ודוק ותשכח. ומדצוה קב"ה לקבור את הרוגי ב"ד יש רמז לקבורה ומשום דאיכא למימר דוקא בהרוגי ב"ד אמר קרא קבור שלא יהיה זה עומד לקלון שיאמרו זה הוא שעשה עבירה פלוני אבל שאר מתים מנא לן משום הכי אמר רמז לקבורה מנין ת"ל כי קבור תקברנו. ומדסמך קבור לעץ דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו משמע דעץ נמי בעי קבורה דאי לא תימא הכי ה"ל למכתב ותלית אותו על עץ לא תלין עליו נבלתו כי קבור תקברנו וגו' ומדסמך קבורה לעץ משמע דעץ נמי טעון קבורה. וא"ת הרי רש"י ז"ל לא יליף לה אלא מיתורא וכן כתב פעמים. לא קשיא כיון דאכתי לא מפקינן קרא דתקברנו לדרשא למלין את מתו דרשינן ליה לקבורת העץ והכי אורחיה דתלמודא וגם רש"י ז"ל תופס דרך זה אבל לבתר דמפקינן לקרא דתקברנו למלין את מתו דרשינן להך דרשא מסמיכות המלות. וליכא לפרושי משום דאמר קרא תקברנו בלשון זכר משמע דקאי נמי אהעץ דאי אנבלה תקבורה מיבעי ליה דתקברנו לאיש דכתיב ברישיה דקרא קאי דכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו' כל זה כתבתי ליישב שטת רש"י ז"ל דקבורת העץ שנתלה בו או האבן שנסקל בה מפיק ליה מקרא אבל לפי שטת הרמב"ם ז"ל ניחא טפי וכדעת הרמב"ם ז"ל מסתבר קצת דאי לשטת רש"י ז"ל הניח עץ שנתלה בו שיהיה טעון קבורה משום כי קללת אלהים תלוי דמהאי טעמא אין תולין אלא מגדף ועובד ע"ז אבל שאר הרוגי ב"ד דלא טעונין תלייה מנא לן שהאבן שנסקל בה או סודר שחנקו בו והסייף שנהרג בו מנא לן דטעון קבורה. אבל לפי שטת הרמב"ם ז"ל ניחא דכולהו חד טעמא אית להו. ויש ליישב לפי שטת רש"י ז"ל דעץ שנתלה בו אית ביה חדא לרעותא דאיכא קללת אלהים תלוי וחד לטיבותא שהעץ לא הרגו שהרי אחר שמת היו תולין אותו ואבן וסודר וסייף אית בהו נמי חדא לרעותא שעל ידם נהרג ואית בהו חדא לטיבותא דליכא קללת אלהים תלוי וכיון שכן שקולים הם ויבואו כולם לידי קבורה. א"נ דאיכא לפרושי מדלא כתיב קבור תקבור וכתיב תקברנו איכא תרי ריבויי חד לקבורת העץ וחד למלין את מתו. אלא דקשיא לי עלה א"כ דתרי רבויי נינהו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואימא ותקברנו לזה ולא לאחר כדדרשינן גבי תגאלנו תגאלנו לזה ולא לאחר. יש לתרץ דלא אמרינן אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אלא היכא שהריבויים מפורשים בכתוב אבל הכא דדרשינן ליה מדהוה ליה למכתב קבור תקבור דרשינן ליה לרבויי והכי אורחיה דתלמודא. והשתא דאתיא להכי איכא למימר דכולהו ד' ילפותות ילפי מקרא חדא מפשטיה דקרא וחדא מדסמך קבר לעץ ותרתי מתקברנו. ואע"ג דא"ר יוחנן רמז לקבורה מנין משום דתקברנו לא משמע תרי ריבויי ומשום הכי לא הוי דרשא מפורשת אלא רמז בעלמא. והוי יודע דאע"ג דלא נפשטה בעיין אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה מ"מ חייבין כל ישראל לקבור מתיהם מן התורה כדאמר ר' יוחנן משום רשב"י. וא"ת א"כ למאי נפקא מינה מאי דקא מיבעיא לן אי משום בזיונא אי משום כפרה הא טעון קבורה עכ"פ. וי"ל דאי אמרינן משום כפרה ואמר לא תקברוניה קוברין אותו ואין לו כפרה כיון שהוא לא רצה בה. וכן דקדקתי מלשון רש"י ז"ל שכתב הא אמר לא בעינא כפרה ואי נמי קברינן ליה לא מכפר ע"כ. ואיפשר דמהאי טעמא לא כתב הריא"ף ז"ל בעיא זו משום דלא נפקא מינה מידי ואי משום כפרה קב"ה יודע אם יש לו כפרה או לא. והנראה לע"ד כתבתי: