שו"ת רדב"ז/תשעז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאיפליגו אביי ורבא אי הזמנה מלתא היא או לא ומוקמינן פלוגתייהו כתנאי בפרק נגמר הדין דתניא ציפן זהב או שתלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן. ורבא כת"ק דלא בעינן לשמן דהזמנה לאו מילתא היא ואביי כרשב"ג ואפסיק הלכתא בהדיא כרבא דהזמנה לאו מלתא היא ובעיבוד לשמה פסקינן הלכתא כרשב"ג וקשיא הלכתא אהלכתא:

תשובה זו קושיא קדומה ומשום הכי פי' ר"ת וכן רבינו זרחיה הלוי איפכא דאביי כת"ק ורבא כרשב"ג עיין בתוספות. אבל לפי שטת רש"י ז"ל ודאי קשה ובשלמא למאן דסבר דתפלין ומזוזה לא בעינן לשמן לא קשיא ואע"ג דס"ת בעינן לשמו לכ"ע שאני התם דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת ואע"ג דדרשינן ליה בפכ"ג אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הא מכתבו לכם את השירה הזאת נפקא אייתר ליה לכם לעשייה לשמה וכן גבי ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך אבל תפילין ומזוזות לא בעינן לשמן וכדאיתא התם בפרק התכלת תפלין צריכין בדיקה ונקנין מכל אדם כלומר משום דלא בעינן עיבוד לשמן והיינו כת"ק דהכא. ואע"ג דפסקינן הלכתא כשמואל דבעינן טוייה לשמה ואמרינן התם דשמואל כרשב"ג ה"ק דשמואל לגבי ציצית כרשב"ג לגבי תפלין דבעינן לשמה אבל לאו למפסק הלכתא כרשב"ג אלא כרבנן דרבים נינהו. ואע"ג דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג [הלכה כמותו] היינו דוקא במשנתינו אבל בברייתא לא וזה ברור וזו היא שטת הריא"ף ז"ל דמשמע דפסק כרבנן ולא בעינן בתפלין ומזוזה עבוד לשמן משום דלא רבי בהו קרא. אבל לפי שטת שאר הפוסקים שפסקו דבעינן בהו לשמן בשלמא אי פרשינן לה כר"ת ניחא אבל אי פרשינן לה כרש"י קשיא. ואיפשר לתרץ דע"כ לא פליגי תנאי אלא בעור שתלה על התפילין אבל בעור שנכתבין עליו התפילין לכ"ע בעינן לשמה והכי משמע לישנא דברייתא מדלא תני פלוגתייהו בעור שנכתבין עליו. וליכא למימר להודיעך כחו דרשב"ג דכחא דהתירא דלא בעינן עיבוד לשמן הוה עדיפא ליה לאשמעינן וא"ת הא קי"ל דשי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני. הא לא קשיא כיון שאינה דרך כתיבה לא בעי עיבוד לשמה. ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דכי אמרינן תנאי היא לאו למימרא דת"ק ורשב"ג פליגי בהכי אלא דאביי אתא לדחויי דאע"ג דאשכחן האי תנא דתיק של ספר דס"ל דהזמנה לאו מלתא היא [אית] תנא אחרינא דס"ל דהזמנה מלתא היא והוא רשב"ג דס"ל דבעינן עבוד לשמן שהוא סבור שצריך שיהיה העור מקודש קודם שישתמשו בו קדושה משום דהזמנה מלתא היא. ואביי הוא דסבר דבהכי פליגי תנאי אבל רבא ס"ל דאין טעם עבוד לשמו כדי לקדש את העור אלא מצוה בעלמא היא לחבוב מצוה שתהיה עשייתם לשמה שהרי אף במצות שאין בהם קדושה כגון ציצית וסוכה בעינן בהו עשייה לשמה וודאי שאינם משום קדושה שהרי אף לאחר שעשו בהם את המצוה אין בהם קדושה כדאמרינן תשמישי מצוה נזרקין. ורשב"ג ס"ל שמצוה זו היא בתפלין שתהיה עשייתן לשמן ורבנן ס"ל דלא הילכך אליבא דרבא ליכא לאוכוחי מהכא אי הזמנה מלתא היא או לא. והשתא ניחא דאיפשר דנפסוק הלכה כרשב"ג דבעינן עבוד לשמה אפי' בעור שתלה על התפלין וכדשמואל דבעינן טוייה לשמה דקאי כותיה. ונפסוק הלכה כרבא דהזמנה לאו מלתא היא דלאו הא בהא תליין וזו שטה נכונה לתרוצי הלכתא אבל רש"י ז"ל לא פי' כן דהא פריש טעמא דת"ק אליבא דרבא משום דהזמנה לאו מלתא היא ולפי שטתו צריך כדתריצנא לעיל ותו לא מידי והנל"ד כתבתי: