שו"ת רדב"ז/תשסג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על ענין מה שאמרו ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה דוקא היכא שאין ב"ח מוקדם מפסיד חובו כגון שהניח מקום לגבות ממנו ואפי' לא הניח אלא זיבורית אבל לא הניח לו כלום לגבות ממנו אע"פ שהגבו לו ב"ד אפי' בפניו לא מחל ולא אבד את שעבודו וכן העלה הרשב"א ז"ל:

עוד העלה שהמקומות שיש לנו בבהכ"נ הוי כאלו הוא שותף בו ויכול להקנות אגבן מטלטלין ואע"פ שאין בו ד' אמות. וכיון דיהיב טעמא דהוי משמע דאפילו למ"ד אין חזקה למקומות של בבהכ"נ אמרה כשותף.

עוד העלה דהא דקי"ל אין אדם מוריש לבניו ממון שחייב עליו שבועה הנ"מ להוציא מאחרים אבל להעמיד בידו ממון או משכון או קרקע שהיה מוחזק בו אפי' היה חייב עליו שבועה ומת אין מוציאין מיד יורשיו אע"פ שאינם יכולין לישבע השבועה שהיה אביהם חייב וברור הוא.

עוד העלה על מי שמסרב לבוא לדין והוציא הלה בערכאותיהם שהיא פטור מלשלם ההוצאות שאין כאן אלא גרמא בנזקין דקי"ל דפטור. ומ"מ רואה אני שאם הוא אלם ורגיל בכך דלא ציית דינא וראו ב"ד לקונסו בהוצאות יפה עשו.

ולענין אם מכר הבעל בנכסי מלוג שלה אם מכר שלא מדעתה המכר בטל לאלתר ואם מכר מדעתה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והמכר קיים והטעם כיון שאינם באחריותו אפילו שתמחה בו לא הויא לה איבה וכיון שנתרצית גמרה לגמור המכר מה שאין כן בנכסי צאן ברזל. ובנכסים שהביאה מבית אביה איכא פלוגתא איכא מאן דאמר שהדבר בטל מיד ואיכא מאן דאמר שהמכר קיים ואם תבעה (איכא מאן דאמר שהמכר בטל מיד ואיכא מאן דאמר) כופין את הבעל לפדות אותם וכך אנו נוהגים.

ולענין הכותב כל נכסיו לבנו דקיימא לן לא עשאו אלא אפטרופוס אם הקנה לו בקנין קנה שהרי בירר שלא נתכוון לאפטרופוסוס וכן העלה הרשב"א ז"ל: