שו"ת רדב"ז/תשנו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על מה שהעלה הרשב"א ז"ל בתשובה על מי שטען על חברו מנה והודה ואמר לו אל תפרענו אלא בעדים וחזר הנתבע וטען טס של כסף יש לי בידך משכון תחת המנה אין בדבריו כלום דכיון שהודה אינו חוזר וטוען ולא אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי אלא תוך כדי דיבור של עצמו אבל תוך כדי דבור של חברו לא ע"כ:

תשובה לא אמרה הרב אלא לענין שלא יהא נאמן ונפטר בשבועה אבל פורע המנה וחוזר וטוען עליו משכון פלוני יש לי אצלך אם יודה מוטב ואם לאו ישבע שבועת הסת. ומסתברא לי שיכול לעכב הפרעון עד שישבע חברו על המשכון דלא דמי לשטר מקויים שכתב הרב פורע את השטר וחוזר וטוען עליו מה שירצה שאני התם דנקיט שטרא אבל הכא מלוה על פה היא אע"ג דאמר אל תפרענו אלא בפני עדים הני סהדי לא משוו ליה שטרא ועל עיקר הדין יש פקפוק כיון שעדיין לא יצא מב"ד יכול לטעון כל מה שירצה. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען ונטען ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיבאו עדים אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אלא אם כן נתן אמתלאה לטענה שסמך עליה ע"כ והנכון שבפסקים דאם יצא מב"ד דסתמא דמילתא דטענתא אגמרוהו ואינו חוזר מחיוב לפטור ואם יראה לב"ד מתוך דבריו דלא אגמרוהו טענתא יש לפסוק כדברי הרב אפי' שיצא מב"ד. ואם עדיין לא יצא מב"ד סתמא דמילתא דלא אגמרוה טענתא וחוזר וטוען אפי' מחיוב לפטור ואם יראה לב"ד דאגמרוה טענתא אינו חוזר אפי' שלא יצא מב"ד וזה דרך אמצעי בין המחלוקת ודבר שהשכל מסכים עליו וכן העליתי בתשובה אחרת: