שו"ת רדב"ז/תשנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ראובן ושמעון באו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אומר יסתתמו טענותי ואמר לו שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך וראובן אמר איני חפץ אלא שנינו לבד:

תשובה הדין עם ראובן כיון שהוא טוען שיסתתמו טענותיו שומעין לו כי שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות או שמא הם חזקים או אלמים או כיוצא בזה והראיה מההיא דאמרינן היה אחד לבוש אצטלא וכו' והשתא ומה אם לענין המלבוש חששו חכמים כ"ש למיודעים ואע"ג דאמרינן הלבישהו כמותך והכא הא אמר ליה תביא מיודעים כמוני לא קשיא כי המלבושים שוים ולא האנשים שוים והוי יודע שאם היו שותפין בטענה כגון ג' שהלוו לאחד אין האחד יכול לומר אחד יטעון בעד כלכם שכל אחד מהשותפין יכול לומר על שלי אני טוען ומ"מ אם יראה לב"ד שיסתתמו טענותיו לטעון כנגד רבים יבררו להם אחד שיטעון על כלם או יטעון כל אחד לבדו על חלקו ולא יהיו שם שאר השותפין כללא דמילתא אי טעין קא מסתתמן טענתאי ויראה לב"ד שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו. ולענין מי שיש לו חוב ואין לו לא קרקעות ולא מטלטלין ויש לו שטר חוב על אחרים ומחלו אם הוא מחול או לא אם עדיין לא הגיע זמן פרעון אם מחלו מחול והפסיד הלה את חובו או ימתין עד שיהיו לו נכסים. ואם הגיע זמן הפרעון ומחלו אינו מחול וטעמא דבשעה שהגיע הזמן חל החיוב נשתעבד הלוה לאשר הקרן שלו מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא זה מחל דבר שאינו שלו אבל אם מחל קודם שיגיע זמן החיוב הרי הוא מחול שבשעה שהגיע הזמן כבר נמחל ולא היה חייב כלום והרי זה ברור: