שו"ת רדב"ז/תשכט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה מעשה היה שהלכו יהודה לכרמים לעשות דבס בהכשר ואחר שנתבשל והסירו אותו מעל האש נתערב עמו כמו ג' אוקיות מהתירוש שעושין ממנו העכו"ם הדבס שלהם והוא דבר מעט מחלק א' ממאה. ונסתפקתי לפי שכתב הרב ז"ל דסתם יינם אוסר בכל שהו ואע"פ שיש מתירין כי אינו אוסר אלא בששים כשאר איסורין ומה שאמרו בכל שהו הוא ביין שנתנסך מ"מ אנו צריכין לדעת סברת הרב ז"ל משום דאתריה דמר הוא:

תשובה אין כאן בית מיחוש כלל ואפי' לדעת הרב ז"ל כי עיקר איסור דבס של עכו"ם אינו אלא מטעם חומרא בעלמא למעשה אבל לא להלכה כאשר כתב הר"ן ז"ל בתשובת שאלה והטעם לפי שמערבין עפר לבן עם הענבים ובכמה מקומות נהגו בו היתר הילכך זה התירוש שנתערב עם הדבס כיון שהוא מעורב עם עפר לבן אינו נאסר במגע העכו"ם ודי לנו שנחמיר בו בעצמו אלא שנאסור תערובתו ושיאסור בכל שהו וכל המחמיר בכיוצא בזה מאבד ממונם של ישראל. ותו איכא טעמא אחרינא דלא אסר הרב שנתערב כל שהוא אלא בשנתערב ביין שהוא מינו אבל אם נתערב בשאינו מודה הוא שיעורו בששים כשאר איסורין והכא תרי מיני נינהו שכיון שנתבשל ונגמר בשולו נעשה דבש ומין אחר הוא ואפי' יין וענבים תרי מיני נינהו וכ"ש דבס ותירוש כי נשתנה שמו וטעמו דודאי תרי מיני נינהו משערין בששים וכ"ש בהצטרפות שני הטעמים דמותר ודעתי הוא להקל ולסמוך על כל אחד מהטעמים שכתבתי לבד ואם יארע מעשה כגון שנתערב קודם שנתבטל ונעשה דבס או שלא ערבו עם הענבים עפר לבן והרי הוא תירוש גמור ונאסר במגע העכו"ם ואח"כ נתערב עם הדבס חדא דעיקר הדין הוא במחלוקת אם עולה בששים או לא. ותו דמגע הישמעאלים לא חמיר כולי האי ותו שנתערב בשאינו מינו דתירוש ודבס תרי מיני נינהו וכ"ש בנ"ד דאיכא כמה טעמי לשריותא: