שו"ת רדב"ז/תשכח
שאלת ממני אודיעך דעתי אם האדם הוא בכלל עשה דטעינה ופריקה:
תשובה הרשב"א ז"ל העלה בתשובת שאלה שהוא בכלל ולמד אותה מק"ו דשור וחמור דאי משום צערא דבעלי חיים כ"ש צערא דישראל גופיה ואי משום הפסד ממונא מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה א"נ אתו גנבי ושקלי מאי דאיכא בהדיה ומייתי ראיה מההיא דר' ישמעאל בפרק אלו מציאות דאשכחיה לההוא גברא דהוה דרי פטכא דאופי ואמר ליה דל בהדאי וכו' ולמה היה לו לר' ישמעאל להטעינו כלל ואפי' אינש דעלמא דלאו זקן וחכם ומדפריך תלמודא והא זקן ואינה לפי כבודו ולא פריך והלא אין פריקה וטעינה באדם משמע דחמור ואדם שוין בטעינה ופריקה והוא ז"ל האריך לקיים סברא זו אבל בר פלוגתיה פליג עליה וכן הוא דעתי אע"פ שאיני כדאי להכריע כדמשמע פשטא דהא דאמרינן בסוף פרק שור שנגח את הפרה להנחה הקשתים ולא לדבר אחר דמשמע דבהמה ואדם אינם שוים אלא לענין שבת אבל לכל שאר הדברים אינם שוים ודחה הרב ראיה זו דהא לענין הפרשת הר סיני שוין הן ואני אומר שאין זו דחייה דהתם קודם מתן תורה והא דאמרינן להנחה הקשתים ולא לדבר אחר במתן תורה היא ולא הוקשו אלא לענין שבת בלבד וכתב רש"י ז"ל להנחה הקשתי לך עבד ואמה לבהמה ולא לאיסור אחר ע"כ ולא ידעתי מה בא להוסיף אלא לומר שבכל איסורין שבתורה אינם שוים זולת לענין שבת. ואם איתא למה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל שהאדם בכלל מצוה זו של טעינה כמו שהזכיר בלאו דחסומה וטעמא משום צער בעלי חיים וטעינה נמי אין דומה טעון הנטען ע"י שנים לנטען ע"י אחד ואיכא צער בעלי חיים ובאדם לא אמרו צער האדם לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו דמהאי טעמא אמרינן שהטוען על האדם יותר מן הראוי לו והוזק פטור דכיון שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו מה שאין כן בטוען על הבהמה ומ"מ מודה אני שהוא בכלל ג"ח בכלל ואהבת לרעך כמוך אבל שיהיה בכלל עשה דטעונה ופריקה לא מסתברא לי. ומה שכתב הרשב"א ז"ל ועוד דאפי' במשאוי הראוי מה נעשה לנתקל ורובץ תחת משאו ע"כ. גם בעל הדין מודה דחייב להציל אותו מרעתו ולהשיב לו אבידת גופו א"נ משום לא תעמוד על דם רעך וכל כי האי גוונא אבל אינו בכלל עשה דטעינה ופריקה. והא דלא פריך נמי והלא אין טעינה ופריקה באדם משום דפשיטא להו דלא מהאי טעמא דרי ר' ישמעאל בהדיה דההוא גברא אלא משום משיב אבידה ומשום הכי פריך והא ר' ישמעאל זקן ואינה לפי כבודו ומשני לפנים משורת הדין עבד. ולפי שטת המקשה השיב לו דהוה מצי לתרוצי משום גמילות חסדים א"נ משום ואהבת לרעך כמוך אבל לעולם אימא לך דאין טעינה ופריקה דאדם בכלל עשה דעזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו אבל עון גדול הוא אם הניחו בהול במשאו והלך לו ושמא יבא לידי מיתה כי מטעם זה כלל הרב שתי מצות אלו בכלל הלכות רוצח ושמירת נפש: