שו"ת רדב"ז/תשיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת אודיעך דעתי אם יוצאין בשופר פסול ביום שני של ראש השנה:

תשובה לדעת האומרים דאפי' לענין לולב יום טוב (ראשון) [שני] הוי כראשון וכל דבר הפוסל ביום ראשון פוסל ביום שני לא תבעי לך דודאי אינו יוצא בשופר פסול וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כי תבעי לך לדעת כמה רבוותא דאמרו דיוצאין בלולב פסול ואתרוג פסול בי"ט שני. ואף לפי שטה זו אני אומר דלא יצא אלא דוקא בי"ט של סוכות דאע"ג דידעינן בקבועא דירחא בני א"י עושין ר"ה שני ימים מהטעם שהזכירו ז"ל וא"כ שני ימים של ר"ה כיומא אריכתא הוא ומה שאסור בראשון אסור בשני דדוקא לגבי מת משום כבוד הבריות עשו אותו כחול וכן לגבי לכחול את העין אבל לכל הדברים הרי הוא כיום א' ארוך וא"ת בשלמא היכא דאירע יום ראשון בשבת וצריך לתקוע בשני דין הוא שיצא בשופר כשר אבל היכא דתקע בראשון ויצא ידי חובתו לעולם אימא לך שיוצא בשני בשופר פסול כדאמרינן לגבי לולב וי"ל דשני ימים הם וצריך לתקוע בשניהם אבל עשו אותם כיום א' מהטעם אשר הזכירו ז"ל הילכך לכל הדברים הם כיום א' וכל הפסול בזה פסול בזה. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל מכשיר פיסול הלולב בי"ט שני בהדיא ואם איתא היה לו להזכיר דין זה בהלכות שופר שקדמו אלא ודאי אין חלוק לענין שופר בין י"ט ראשון לי"ט שני. תו איכא טעמא אחרינא דבשלמא גבי לולב כיון דידעינן בקבועא דירחא אין בי"ט שני אלא משום מנהג אבותיכם אבל ר"ה לא הוי משום מנהגא. ושופר אינו ביום ב' ממנהגא אלא משום ספק יום הראשון שכך היה להם ספק לפעמים אפילו בזמן שבית המקדש קיים וכיון שהוא מן הספק הפוסל בראשון פוסל בשני הילכך כל דבר שהוא משום מנהג בעלמא יש להקל בו וא"ת ניחוש שמא יבואו לזלול בו וי"ל שזהו טעם הפוסלים לולב פסול בי"ט שני אבל המכשירים ס"ל דבשלמא בענין המלאכות אין לנו לחלק בין י"ט ראשון לשני מהאי טעמא אבל בנטילת הלולב לא אתו לזלזולי דאין פסולי לולב מפורסמים לכל כעשיית מלאכה אבל ר"ה שהוא מטעם ספק אין לשנות בשני מן הראשון וכן יש ללמוד ג"כ מדברי הרב שכתב אחר כל פסולי שופר בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני ע"כ משמע שבא להשוותן לגמרי. ותו דעיקר נטילת לולב ביום שני דרבנן בעלמא זכר למקדש הילכך לענין לקיחת ד' מינין ולקיחה לכל אחד וא' שהם מפורשים בתורה תקון כעין דאורייתא אבל שאר הפסולין לא תקון כעין דאורייתא. אבל שופר עיקר התקיעה לא הוי ביום שני זכר למקדש הילכך אפי' תימא דידעינן בקבועא דירחא ומדרבנן היא מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: