שו"ת רדב"ז/תשיז
שאלת על עכבר שנפל לתוך התבשיל והוציאו אותו אבל פליטתו נתן טעם בתבשיל אם נאסר התבשיל והקדרה:
תשובה נפש היפה תאכל התבשיל בעצמו שלא אמרו בנותן טעם אלא בנותן טעם לשבח. אבל סתם עכבר נותן טעם לפגם הוא וכל נותן טעם לפגם מותר וחד בתרי בטל ואי משום דבריה לא בטלה הנ"מ הוא גופה אבל פליטתה בטלה היא כשאר איסורין ושמור עיקר זה שאם פליטת האיסור הוא מנותני טעם לשבח משערין ליה בששים ואם הוא מנותני טעם לפגם חד בתרי בטיל ומכאן תדין לכל האיסורין וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה בכיוצא בזה והרי היא בסימן ק"א עיין שם וכן כתב הר"ן פרק השוכר וז"ל ומהא שמעינן שכל הדברים המאוסים כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושכרא דמשבחי בהו ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהם יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל ע"כ. וכן כתב הרמב"ם דבשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר וכן הורו הלכה למעשה רבותינו הצרפתים ואני אומר דמכל שכן שפוגם בתבשיל והכי כתב הריא"ף והלכתא אידי ואידי בשיתין דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשכרא משמע דבכל שאר מילי לא משבח ואע"ג דפי' הראב"ד שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח יחיד הוא בסברא זו ולא הסכימו עמו שאר הפוסקים וק"ל עליה שהרי צמרו אין בו טעם לא לשבח ולא לפגם ואין הטעם אלא מחמת בשרו ומה לי אם עדיין צמרו בו או לא והא דאמרינן ההוא אמרטוטי אמרטט לאו משום צמרו אמרינן הכי אלא כיון שהוסר צמרו משמע דשהה טובא ואיכא למיחש דילמא חורפיה דחלא מהדר ליה לטעמיה לשבח ויש מקילין דאפילו בחלא ושכרא אינו משביח ואין צריך ס' ומנקט מילתא מציעתא עדיף דבחלא ושכרא משערין בס' ובשאר דברים חד בתרי בטיל ומה שנמצא כתוב בשם בה"ג דשרץ אין טעמו בטיל אלא באלף אינו נכון כלל וכבר דחו אותו הפוסקים והכי משמע מסוגיא דפרק בתרא דע"ז והא דגרסינן בירושלמי דתרומה הורה ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף עכברא שם מקום הוא דהתם קאי על דג טמא שכבשו עם דג טהור וכן כתוב בהגהה והרב פסק כהך דדג טמא שכבשו עם דג טהור במאתים ופלוגתא דתנאי היא פרק עשירי דתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם עשר סלעים בגליל דג טמא אסור וזה יעלה קרוב לאלף ר' יהודה אומר רביעית בסאתים וזה קרוב למאתים ור' יוסי אומר אחד מששה עשר בו ופסק הרב כר' יהודה דהוי מילתא מציעתא ואיכא מאן דפסק כת"ק להחמיר וא"ת מאי שנא דג משאר איסורין הם היו בקיאין דציר דג טמא לא יהיב טעמא כולי האי: