שו"ת רדב"ז/תשי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על חמץ שאסור במשהו אם הדין כן לענין להחמיץ העסה אם מחמיץ ג"כ בכל שהו כדין תערובתו:

תשובה ודאי לענין פסח לא נפקא מינה מידי דמאי איריא משום מחמיץ תיפוק לי שנתערב בו חמץ שאוסר בכל שהוא אלא ודאי לענין שאר איסורין המחמיצים קא מיבעיא לך א"נ כגון שאור שעבר עליו הפסח והחמיץ בו את העסה אם אוסר בכל שהוא או שיעורו כשאר איסורין וגם זו אינה שאלה שאם החמיץ את העסה פשיטא דאסור ואין משגיחין בשיעור אם מעט או הרבה דקי"ל המחמץ והמתבל שיעורן בכל שהו ואם היתה העיסה מחומצת ונפל לתוכה שיעור לחמץ שאם היתה העסה מצה היה מחמיצה אוסרת אותה ואם אין בשאור כדי לחמץ ולא החמיצה זוהי ששנינו שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ וכולי למדנו ממנה שאין כל שיעור ראוי לחמץ כל עיסה אם היא גדולה הילכך אם השאלה בכיוצא בזה שאין בשאור כדי לחמץ ולא החמיצה בפועל ולא היה בתוך הפסח הרי הוא בטל בששים כשאר האיסורין ואם היה שאור של תרומה באחד ומאה ואם של ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים. וכן כתב הרשב"א בתשובה שלא כל שיעור חמץ ואפי' דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה ואפילו עיסה מרובה ע"כ: