שו"ת רדב"ז/תשטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שנמצא כתוב בכלל תשובות הרשב"א שאסור לצאת בטליתות שלנו לר"ה כי שמא אינם עשויין כהלכתן וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא התכלת וחלק בין ספק ברכה לספק משא לרשות הרבים ותמהת שהרי כל העולם לובשים ד' כנפות למטה מבגדיהם ויוצאים לר"ה ולא ראינו מי שמיחה בדבר זה מעולם:

תשובה לא תסמוך על מה שתמצא בתשובות ובהגהות עד שתעמוד על עיקר הדבר בתלמוד והמפרשים גם כי אותה תשובה אינה להרשב"א ז"ל ולפיכך אני אומר דלאו דסמכא היא חדא כי לפי דעתו אין אנו מקיימין מצות ציצית מן התורה והא ודאי ליתא דקי"ל התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת והרב ז"ל כתב נמצאו במצוה זו שתי צוויים שיעשה על הכנף היוצא ממנה ושיכרוך על הענף חוט תכלת משמע שאם לא עשה על הענף תכלת עשה הצווי האחד עוד כתב בהדיא והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת ע"כ. ואם מפני עשיית הציצית דהיינו הכריכות הא קי"ל דאין מדקדקין בלבן ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה וכתב ר"י טעמו של דבר מפני שהחוליות כנגד הרקיעים והאוירים שביניהם והיינו דוקא כשיש תכלת הדומה לרקיע ולבן ביניהם כנגד האוירים ע"כ. וגדולה מזו התירו לצאת בטלית מצוייצת אפי' בלילה שאינו זמן ציצית וז"ל הרב פי"ט אבל המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמור משוי אלא הרי הוא מנוי הבגד ומתכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה ואלו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה את השבת ע"כ. וכתב בעל מ"מ והיתר היציאה בטלית המצוייצת פשוט ומבואר סוף פרק הקומץ רבה והטור כתב שמהר"ם היה מחמיר וא"א היה יוצא בו נראה שבעל התשובה הוא מהר"ם והרא"ש לא חשש לחומרא זו ויפה עשה שלא ראיתי לחומרא זה טעם וכן כתב הרשב"א שהיא חומרא שאין לה טעם ורובם הסכימו להתיר וכן נהגו ויש מי שאמר שטעם הדבר דחיישינן שמא נפסק חוט אחד ונמצא שאינה מצוייצת כהלכתה וגם זה אינו מתיישב דכי היכי דמוקמינן לה אחזקתה לענין ברכה הכי נמי מוקמינן לה לענין הוצאה ותו דהרי מצי למבדקה כשרוצה לצאת וכי תימא דחיישינן שמא תפסק חוט אחד בעודו ברשות הרבים חששא רחוקה היא ואפי' אם נפסקה אין חייב לפשוט אותו בשוק דגדול כבוד הבריות. כללא דמילתא איני רואה טעם לחומרא זו וכבר האריכו הראשונים נ"נ עיין שם: