שו"ת רדב"ז/תרצח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שעומד חוצה לארץ ונדר מעות לעניי ירושלים או שמן למאור של ב"ה ירושלם תוב"ב אי עבר עליה לאלתר דהא קיימי עניים ואם השיירות מצויות ולא שלחם עבר לאלתר או דילמא לא עבר עד שיעברו עליו שלש רגלים למר אפי' שלא כסדרן ולמר כסדרן דוקא:

תשובה משמע מדבריך דפשיטא לך שאם עברו עליו ג' רגלים עבר על לאו דלא תאחר לשלמו וזה כדברי התוספות דס"ל דאי קיימי עניים מחייב לאלתר כדקאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר ואי לא קיימי מחייב לאהדורי אבתרייהו ואי עברו ג' רגלים עבר על בל תאחר ולפי שיטה [זו] זה (הדרך) [הדבר] ברור שאם היו שיירות מצויות ולא שלחם עבר ודוקא שהיה בדעתו לשלחם על ידי אחרים אבל אם היה בדעתו לבא לחלקם בידו אינו עובר כלל ודומיא להא דאמר ר"ת שכל הצדקות שאנו נודרים אע"ג דקיימי עניים לא עבר מפני שדעתו לחלקם כפי ראות עיניו מעט מעט אף הכא דעתו הוא כשיעלה לירושלים שיחלק כך וכך או ידליק כך וכך דאפילו היכא דקיימי עניים גביה לא עבר משום בל תאחר אלא בג' רגלים והא דקאמר וצדקה מחייב עלה לאלתר היינו לענין עשה דמחייב ליתן מיד ולפי שטה זו נמי אם היה בדעתו לשלחם צריך לשלחם עם השיירה הראשונה שתהיה בטוחה וע"י איש נאמן כדי לקיים מצות עשה ואם היו שם שיירות ואנשי אמונה לשלוח על ידם ולא שלח ועברו ג' רגלים עבר על לאו ואם אין שם שיירות בטוחות ואנשי אמונה אינו עובר כלל שלא היה בדעתו להניח מעותיו על קרן הצבי. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מתנות עניים נראה דלא מחייב לאהדורי בתר עניים וז"ל הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר חייב בבל תאחר שהרי בידו ליתן ועניים מצויין הן אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים וזה דעת הר"ן בפירוש ההלכות והכי משמע לי פשטא דמימרא דרבא דקאמר וצדקה מחייב עליה לאלתר ואמרינן מ"ט והא קיימי עניים טעמא דקיימי עניים גביה אבל לא קיימי עניים גביה לא עבר כלל דלא אטרחיה רחמנא למהדר אבתרייהו ומ"מ צריך לאפרושה מיד. ולפי שטה זו הנכונה יש חלוק בין שמן למאור ובין מעות לעניי ירושלם דאלו מעות לא מחייבי לאהדורי אחר שיירות ואנשי אמונה אלא מפריש ומניח עד שיבואו אצלו עניי ירושלם ויחלק להם אבל שמן למאור ב"ה תוב"ב דמי לנדרים ונדבות וחייב לשלחם בשיירה הראשונה בטוחה וע"י איש אמונים ואם נתרשל ועברו ג' רגלים עבר על לאו דלא תאחר אלא שמצאתי לו פטור ממקום אחר דבשלמא נדרים ונדבות אית בהו מצות עשה ולפיכך עובר עליהם על בל תאחר אבל הנודר שמן למאור נהי דצד מצוה איכא דכתיב על כן באורים כבדו ה' אבל מצות עשה של תורה ליכא ולפיכך מצוה איכא לשלוח אבל אינו עובר על לאו ואין לנו להביא בכלל הלאו אלא מה שנזכר בכתוב כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה שכל אלו יש בהם צורך מקדש וצדקה מצות עשה אבל מאור לבית הכנסת נהי דאיכא מצוה קצת אבל לעבור עליה בבל תאחר אין לנו. תדע שהנודר לתת מתנה לעשיר אע"פ שהיא מצוה לעמוד בדבורו כלום עובר עליו בבל תאחר לשלמו. וראיתי לבעל הטורים ז"ל שהקשה על דברי הרב ז"ל שכתב ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש ע"כ כתב עליו יראה מדבריו שאין התנאי מועיל אלא כשאין עניים ולא נהירא ועוד מה צריך תנאי כשאין עניים והלא אין עליו חיוב אלא משום שבכל שעה עניים מצויין וא"כ פשיטא שאינו חייב עד שיזדמנו לו עניים עכ"ל ובעל בית יוסף כתב דמה שכתב הרב ואם התנה שלא יתן היינו אם התנה שלא יפריש ואינו נכון אצלי דבתוך כדי דבור לא תקן לשונו שכתב סמוך אינו צריך להפריש ותו דפשיטא שאם התנה שלא יפריש תנאו קיים ולפיכך אני אומר דלעולם התנאי מועיל אפילו היכא דאיכא עניים דאין לך דבר שאין התנאי מועיל אלא המתנה על מה שכתוב בתורה ודברי הרב כשאין שם עניים שאם התנה שלא יתן עד שימצא עני אין אדם מתנה לבטלה ולפיכך כוונתו היתה בתנאו שלא יפריש אע"פ שלא הוציא כן בשפתיו א"נ אם התנה שלא יתן ליד גזבר עד שימצא עני אינו צריך להפריש שהרי הפרשתו כנתינתו ליד גזבר והרי זה בכלל תנאו מפני שאנו עכשיו נודרים לדעת שיהיה הנודר עצמו כגזבר לחלקה כפי ראות עיניו ומטעם זה אמר ר"ת אפי' קיימי עניים אין צריך ליתן הכל מיד אלא מחלקה מעט מעט לפי ראות עיניו ומינה נמי דהיכא דלא קיימי אין צריך להפרישה מ"מ דעת הרב שצריך להפרישה ואם התנה שלא יתן אותה ליד גזבר הוי כאלו התנה שלא יתחייב להפרישה ואין צריך להפריש: