שו"ת רדב"ז/תרעה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על מעשה שאירע בראובן שרצה לישא את אשת חמיו ואמרו ששדך אותה תוך ג' חדשים למיתת חמיו:

תשובה דע כי הדין הוא תלוי במחלוקת שני התלמודים כי בתלמוד שלנו גרסינן בהדיא ומותר אדם באשת חמיו וכן נראה שהוא דעת הריא"ף והרמב"ם והרמב"ן שהיא מותרת וכן חורגתו מותרת. אבל בירושלמי אסרוה מפני מראית העין וקצת מפרשים החמירו כדעת הירושלמי וכן נראה דעת ר"ח ובה"ג אסר ג"כ אשת חתנו ומעשה היה בפרובינצא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה. ואע"פ שכל מקום שריא"ף והרמב"ם מוסכמים לדעת אחת אנו הולכים אחריהם וכ"ש הכא דאיכא נמי אחריני ותלמודא דידן עיקר דאנן בתר בני בבל גרירין מ"מ אי הוינא התם לא הוה שבקינן ליה לישא אשת חמיו לפי שזה הנושא אותה הוא אחי אשתו של חמיו הראשונה ויש לו בת ממנה והשיא אותה לזה שרוצה לקחת אשתו ונמצא שהוא אח אשתו ובעל בתו ורוצה לקחת אשתו וכיון שהוא רגיל בבית חיישינן שמא עצת זמה יש ביניהם ולראיה שהרי שדכה מיד קודם שיעברו ג' חדשים. ותו מתוך שגדלו בביתו כל העם היו אומרים שהוא אחיו וכן היו קורין זה לזה אח ואני כששמעתי צעקתי וכי הוא נושא את אשת אחיו במקום בנים בחשבי שהוא אחיו ואמרו לי שאינו אחיו אלא אח אשתו וקורא לו אח וא"כ איכא מראית העין טפי שדומה לחמותו ולאשת אח ובכה"ג הייתי סומך על הירושלמי ועל רבוותא שפסקו כן אבל לא נמצאתי שם ואין כח להוציאה ולכן אמרתי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכיון דאית להו אשלי רברבי לא צייתי ומ"מ לגבי הדין בעלמא יש לפסוק כדברי המקילין כיון דעיקר טעם הירושלמי הלא משום מראית העין וברור הוא: