שו"ת רדב"ז/תרנח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ששלח כתבו לקרובו לשדך לו את גרושתו והלך ושדכה וקדשה אם היא מקודשת או לא כיון שלא עשה אותו שליח לקדשה:

תשובה דע כי רוב הפוסקים והרמב"ם מכללם סוברים ששליח הקדושין אין צריך לעשותו בעדים אלא כיון ששניהם מודים הרי היא מקודשת. עוד דע דגלוי דעתא בגיטי לאו כלום הוא אבל בשאר דברים גלויי דעתא מלתא הוא. ובנ"ד איכא גלויי דעתא טובא חדא שהרי היא גרושתו וחפץ להחזירה ותו ששלח לקרובו לשדך אותה ואין לך גילוי דעת גדול מזה. ומנא אמינא לה דגרסינן בפרק האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא וכו' אמר ליה מקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשויה לאביו שליח. ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י ז"ל וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומהדרינן אמר רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ופרש"י ז"ל בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר להא דרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ע"ש. משמע בהדיא שאם שמענו שנתרצה האב או שגילה דעתו אע"פ שלא עשה אותו שליח ממש הויא מקודשת דהא אמרינן דילמא ארצויי ארצי קמיה והאי דילמא הוא דלא ס"ל לרבינא אבל אי ידעינן בודאי דארצויי ארצי קמיה כנ"ד ודאי דמודה בה רבינא. שוב ראיתי שדקדק כן הרא"ש ז"ל מהך סוגיא וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך ושדכה וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא כיון שזכה מטעם שליחות עכ"ל. וכ"ש בנדון דידן שהוא גרושתו דודאי ניחא ליה וזכות הוא לו. ואע"ג דפי' הרמב"ן ז"ל ודילמא ארצויי ארצי האב מילי קמיה למהוי ליה שליח לקדושין ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא הוה ליה שלוחיה ע"כ כבר דחה פי' זה הרא"ש ז"ל ע"ש. ופשטה דסוגיא לא משמע הכי אלא דארצי הבן קמי האב. וכן נראה מלשון הרשב"א בתשובה סימן א' רל"ו וז"ל ומ"מ אם שמואל זה נתן מה שנתן אפילו ליד הבנות ואפילו לשם קדושין בפירוש לבניו לא עשה ולא כלום לפי שהמקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אלא א"כ עשאו אותו האחר שליח או שנתרצה בכך קודם הקדושין ע"כ ואם פירש או שנתרצה בכך ר"ל שנתרצה שיהיה זה שלוחו מאי למימרא וכי יש חלוק בין אמר המשלח לאמר השליח אלא ודאי פי' נתרצה בכך קודם הקדושין שגילה בדעתו שיקדשוה אע"ג דלא שויה שליח ממש. ואפילו תימא דפירוש נתרצה ר"ל שנתרצה שיהיה שליח נראה שהוא הולך בשיטת הרמב"ן ז"ל וכבר כתבנו בשם הרא"ש דאין הסוגיא משמע כדבריו. ותו דמשמע מדבריו דדוקא היכא שקדש אותה בשלו אבל אם קדש אותה במעות המקדש כגון שהיו בידו פקדון משל המקדש משמע שהיא מקודשת דאי לאו הכי למה הזכיר הרשב"א משלו ואע"ג דיש לדחות דלרבותא נקט משלו לומר שאם נתרצה קודם הקדושין אע"פ שהשליח קדשה משלו מקודשת מ"מ פשטן של דברים משמע שאם גלה דעתו אפילו שלא עשאו שליח ממש הוו קדושין כנראה מלשון רש"י ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וכן כתב הטור בשם אביו ז"ל וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה אחר שנתקדשה ע"כ. תידוק שאם נתרצה האב קודם שנתקדשה הוו קדושין וכן כתב הר"ן ז"ל שזה דעתו של הרמב"ם וכן כתב שהוא דעת הרי"א וז"ל ומיהו מודה הוא ז"ל כאלו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישינן והכי נמי ליכא למימר דשליחא שויים בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר וכו' וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אבל הריא"ף כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קידושין נראה שהוא ז"ל מפרש כך בפירוש מר לא סבר לה דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב בפירוש לבסוף מקודשת ומשום הכי חיישינן שמא מסתמא היכא דשתיק דילמא נתרצה אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה בפירוש לבסוף אינה מקודשת ע"כ. ומדקאמר שנתרצה לבסוף משמע שאם נתרצה מעיקרא לכ"ע הוו קידושין וריצוי דמעיקרא היינו שגילה דעתו שרוצה ליקח אותה דאלו ע"י שליח מקודשת היא בין נתרצה בין לא נתרצה. כללא דמילתא מחלוקת הראשונים הוא היכא דליכא גלויי דעתא אלא שנתרצה לבסוף אבל אי איכא גלויי דעתא שהוא רוצה בה ושלח לשדכה והלך ושדכה וקדשה מקודשת לכ"ע וכן נראה מלשון הטור שלא הביא חולק והוי יודע שאפילו ימצא איזה חולק לא נחוש לדבריו כיון שכל אלין רבוותא שאנו רגילין לסמוך עליהם אמרו שהיא מקודשת והכי משמע פשטא דסוגיין וכדכתיבנא: