שו"ת רדב"ז/תרנז
שאלת ממני אודיעך דעתי באשה עגונה שבא לה עדות מצפת תוב"ב וזה נסחו בפני העיד כ"ר שלמה שבהיותו במוזריר אמר לו מומר אחד שהיה מעזה אתה מכיר אי זה יהודי מעזה והשיב לו ר' שלמה הנזכר אני מכיר את שם טוב ואת יוסף אחיו אמר המומר ואינך מכיר אחר שהי' שמו יוסף שהי' בכפר של ערלים שהוא אצל רמלה אמר לו ר' שלמה הן אני מכירו והוא קרובי אמר לו המומר בלשון תוגר סין צאת אוליכו אותו העני המיתו אותו בין טריפול ללנטקיא זהו עדותו של ר' שלמה הנזכר נאם יוסף קארו ע"כ והכרנו חתימתו של החכם השלם כמה"ר יוסף קארו יצ"ו:
תשובה אשה זו מותרת להנשא כאשר נבאר בע"ה אבל צריך לדקדק בקבלת העדות דמשמע שלא היה בפני ג' מדכתב בפני ומדכתב העיד משמע דבתורת עדות היה ואע"ג דיש מי שכתב שרב העיר יכול לקיים את השטר ואין אני מודה בדין זה מ"מ כ"ע מודו בנ"ד שהוא להתיר את הערוה שצריך ג' מקבלי עדות דהתם הקלו משום דקיום שטרות מדרבנן. וחזקה על חבר שאין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידו ואין זה בתורת עדות אלא בתורת הגדה והוי עד מפי עד ומה שכתב בלשון עדות דעבידי אינשי דכל דבר המתיר את האשה קרו ליה עדות ולא תלינן בוקי סריקי בגברא רבא וקיימא לן דעד מפי עד המסיח לפי תומו כשר לעדות אשה. ואע"ג דלא אמר קברתיו כיון שמכירו ומזכיר שמו כשר אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתב בעל מ"מ ורבינו נסים וריב"ש בתשובותיהם. הילכך מותר זה בין שיהיה עכו"ם גמור או ישראל פסול הרי הוא כשר מסל"ת דלא גרע מעכו"ם וכן כתבו הפוסקים ז"ל. ואחד מהחכמים האוסרים אמר כי שלמה העד הנזכר הוא פסול לעדות מן התורה ואינו בתורת עדות אפי' להתיר אשה ובקבלת העדות משמע דבתורת עדות להתיר אמר עדותו ולא כמסיח לפי תומו ואני בעניי כדי לקיים מצות הראשונים אשר צוו לצדד צדדין שלא לעגן את האשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובת עכו וז"ל וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אשה וכל המחמיר וחוקר ודורש בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעקר תקנתם הקלו משום עגונא דאתתא ע"כ. ולפיכך אני עומד במקומי להתיר חדא שזה החכם האוסר בשעת מעשה אמרה ואין שומעין לו ותו דאין עד אחד נאמן לפסול את העד ותו דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דבר ואע"ג דכתבו מקצת פוסקים דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות שלא בפני בעל דבר הנ"מ כגון דאמרי נתקדשה פלונית וכיוצא בו דליכא פסידא לאחריני אבל בנ"ד דמשוו לעד פסול לעדות מן התורה אין מקבלין אלא בפניו. ותו דהוו כדיני נפשות כיון דאתו לחיוביה מיתה או מלקות דהוי פלגה מיתה. ותו דילמא עבר עבירה שאין הכל יודעים שהוא איסור תורה ובכה"ג לא מיפסיל עד דאתרו ביה כאשר כתבו הפוסקים. ותו דילמא אית ליה סהדי שעשה תשובה וחזר לכשרותו. ותו דחזקה על חבר שאין מוציא דבר בלתי מתוקן מתחת ידו ואם העד היה בחזקת כשרות קבל אותו אפי' מתכוין להעיד כדמשמע פשט הלשון ואם לא היה אצלו בחזקת כשרות ודאי מל"ת היה ומה שכתב לשון עדות כבר כתבתי למעלה שכל לשון המתיר את האשה עדות קרו ליה אינשי הילכך כיון שנתקבלה העדות בפני גברא רבא תלינן דבכשרות נעשה וכיוצא בזו כתבו הראשונים דעכו"ם מל"ת מעכו"ם מסל"ת נאמן ואע"ג דלא ידעינן אם העכו"ם הראשון היה מכוין להתיר שאין ממש בעדותו או אם מל"ת כיון שהעכו"ם האחרון לא פירש דבריו אם העכו"ם הראשון היה מל"ת לא תלינן להחמיר שע"י שאלתו סיפר ע"כ. וכ"ש בנ"ד דתלינן להקל דבהכשר נעשה כיון שנעשה ע"פ גדול ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי. וקרוב אצלי דמפני שהיה גם שלמה מל"ת לא כתב בלשון קבלת עדות. כללא דמלתא לא תלינן להחמיר אלא להקל משום עגונא דאתתא דכיון דלא כתיב בלשון קבלת עדות משמע דבלשון הגדה הוא ותלינן לומר מל"ת היה אם נתברר אצל מקבל העדות דפסול מן התורה היה ואם בחזקת כשר היה מוקמינן ליה אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים לעדות הם ומ"מ מודה אני שאם יעידו בפניו שני עדים שעבר עבירה מן התורה בדבר שהוא מפורסם לכל שהוא אסור או שהתרו בו ועבר ויתברר שלא היה מל"ת אלא שהיה מתכוין להתיר שאין מקבלים אותו ואפילו עברו וקבלו עדותו אין עושים ע"פ אותו עדות ואפ"ה יש תקנה שאם בר מלקות הוא מלקין ליה והרי הוא כשר ואם לאו בר מלקות הוא יעשה תשובה ויעיד להתיר את האשה וכגון ששמע דברי המומר המל"ת כשהיה כשר דקי"ל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בנתיים תחלתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול: