שו"ת רדב"ז/תרמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנתן לשמעון כלים להביאם לארץ ישראל להקדישם על תנאי וז"ל התנאי למען ישתדל שמעון להביאם אל אדמת קדש ולמען ישימם שמעון הנזכר לשמי ולשם באי כחי את המעילים והמטפחת והנרות הנזכר באחת מבתי כניסיות בא"י או בבתי כניסיות רבות בא"י כנזכר עם תנאי כפול מכופל כאשר ישימם בבתי כניסיות הנזכר יקבל ראיה בכתב ראשי הקהל קדוש או מטובי העיר ההיא כי לכל אות נפשי או כר' שמעון הנזכר או באי כחנו להסירם מן המקום אשר יהיו שם ולשים אותו בב"ה אחר אך בא"י כאמור ועם התנאים האלה הנני נותן לו רשות וכח להקדישם ולעשותם הקדש גמור בשמי כמוני ממש אך בא"י ועם התנאים הנזכר כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ושמה יהיו תחת הנהגתו לשמי או לשם באי כחנו כנזכר לעיל ונתתי לשמעון הנז' כח ורשות ושולטנות לעשות שלוחים ומורשים עם כח ורשות ושולטנות הנזכר ועם כח לעשות שלוחים ומורשים אפילו מאה ויותר מהם כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ולא יוכל שום אדם או קהל לערער על שמעון הנזכר ולא על שלוחו או שלוחיו בשום א' מהפרטים הנזכר וכדין אמר לנא וכו' ושאלת אם מותר להקדישם ולישתמש בהם בב"ה של ירושלם תוב"ב לפי שנמצאת הסכמה קדומה מזמן הנגיד כמה"ר יצחק שלאל נ"ע וזה נוסחה הסכמנו כדי לקדש שמו של הקב"ה ית' שמו ויתעלה זכרו לעד ולכבוד תורתו הקדושה ולתפארת בית הקדש בית הכנסת שבעיר הקדושה הזאת ולזכות כל ישראל הנפוצים בגולה הקרובים והרחוקים אשר יש להם חלק ונחלה בירושלים ת"ל ית' שמהיום הזה כ"ו לחדש אלול שנת הרע"ד ליצירה והלאה לא ישתמשו בב"ה הנזכר בשום דבר של קדש הן ס"ת הן עטרות ורמונים ומפות ופרוכת ומנורות הן כל שאר כלים שראוי להשתמש בהם בב"ה הנז' אם לא שיהיו הקדש גמור מקדש ומוחלט לרבים שיד כל ישראל שוה בהם ולא יהיה לבעלים המקדישים הכלי ההוא שם אחיזה וחזקה בו יותר ממה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל כי מאחר שהקב"ה רצה לזכות בו את כל ישראל שלא תהיה ירושלם נחלקת לשבטים אלא יד כל ישראל שוין בה וכן ברחמיו וחסדיו הגדולים לא עזבנו בגלותנו וגדל ונשא כבוד הבית הזה ככל הצריך לו והותר מכלי בית ה' ית' ותפארת בית קדשו ויד כל ישראל כלם בכל מקום שהם שוים בו אין ראוי שישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי כנז' והנה נוסף על שהקב"ה ית' ויתעלה מתגדל ומתקדש שמו בזה הנה גם היחיד המקדיש את הכלי לבית השם יהיה לו זכות גדול להיותו זוכה ומזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וכו' וחתימי עלה כל גדולי הקהל יצ"ו וגם חכמיה הנגיד ז"ל עם בית דינו של מצרים ושאלת אם מותר להשתמש בהם בב"ה של ירושלם כיון שהם הקדש גמור לכל ישראל או דילמא כיון שיש לבעלים בהם אחיזה שאם ירצו להוליכם לב"ה אחר חוץ לירושלם אסור להשתמש בהם כפי ההסכמה:

תשובה אני הייתי מבני ישיבתו של הנגיד ז"ל וחתמתי בהסכמה הנזכר וזכרוני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש מוחלט לאפוקי כלים שלא היו הקדש אלא חול ושם בעליו עליו לעשות בו כרצונו ולמכור אותו ואע"ג דלשון ההסכמה לא משמע הכי שכתוב בה שלא יהיה לבעלים המקדישים שום אחיזה וחזקה בו יותר מכל אחד מבני ישראל ובנ"ד יש לו אחיזה שיכול להוליכו למקום אחר בא"י בכל זמן שירצה וכן משמע מסוף הלשון שכתוב שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי. ומשמע ג"כ שלא יהיה בו שום תנאי מ"מ איכא לפרושי הני לישני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שיש תנאי להחזירו לחזקת הבעלים ולהיות חול ע"י התנאי אבל בנ"ד שהוא הקדש גמור החלטי ויד כל ישראל שוה בו וע"י תנאו אינו יוצא מהקדשו אלא שהתנה שיוכל להוליכו לב"ה אחר בא"י ולעולם בהקדשו קאי לא היתה ההסכמה על זה שהרי לא היתה כוונת בעלי הסכמה להפקיע זכות שאר בתי כנסיות שבא"י וכיון דאיכא לפרושי הכי והכי יד בעלי ההסכמה על התחתונה וישתמשו בהם לתת הדר ותפארת לבית הכנסת וכ"ש שאני זכור שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בב"ה בכלי חול אבל בכלים הללו שהם קדש גמור בהחלט לא עלה על דעת שלא ישתמשו בהם ומעשים בכל יום שמביאים כלי הקדש וס"ת מחוצה לארץ ומשתמשים בהם אע"פ שלא הוקדשו לשם ירושלם וכ"ש כלים הללו שהוקדשו לשם א"י דפשיטא ופשיטא דיכולין להשתמש בהם שלא עליהם היתה ההסכמה כלל. עוד יש טעם אחר דלעולם הן בחזקת ב"ה של ירושלם תוב"ב שהרי כשיבוא שמעון להוציאם להוליכם לצפת כפי תנאו אומרים לו ב"ד אין אתה יכול להוליכם דמעלין בקדש ולא מורידין וקדושת ירושלם עדיפא טפי מקדושת שאר א"י וזה ברור ואומרים לו הרי הכלים בידך לקיים תנאך אבל אי אתה יכול להורידן מקדושתן. ותו שכבר החזיקו בהם לצורך ב"ה של ירושלם וכבר נשתמשו בהם כמה פעמים כפי מה שהגידו לי ושוב לא יוכל להוליכם למקום אחר והוי יודע דלא בעי ג' שנים אלא בחזקת קרקעות אבל הכא אם נשתמשו ג' פעמים הויא חזקה. ומ"מ מודה אני שאין הקהל יכולין למכרם ולא למשכנם ולא לשנותם אפילו לדבר מצוה ואפילו נשתקע שם הבעלים מעליהם מפני התנאי שיאמר להם שמעון או המורשה שלו עד שאתם משנים ההקדש אני רוצה להעמיד ההקדש בשם בעליו ולהוליכו לב"ה אחר בא"י דנהי דמועיל טעמא דמעלין בקדש ולא מורידין במי שרוצה להעמידו במעלתו אבל מי שרוצה לשנותו וכ"ש למכרו לא מהני האי טעמא וכן טעמא דחזקה לא מהניא אלא במי שרוצה להעמיד ההקדש בחזקתו וזה ברור מאד אצלי. הילכך בנ"ד יכתבו לשמעון ז' טובי העיר התנאי אשר שאל המקדיש ויקדיש אותם כאשר כתוב בשליחותו ויהיה הוא או באי כחו ממונה על ההקדש להשתמש בהם בב"ה כפי מה שיראה לו ובזמן שיראה לו ושלא ימשכנו אותם ושלא ישנו אותם שכן היתה כוונת המקדיש ולא היתה כוונתו להוציאם מירושלם למקום אחר כל זמן שהכלים עומדים בקדושתן על שמו או על שם המורשה שלו או מורשה המורשה ואומדנא דמוכח הוא מתוך לשון הרשאתו ואומדן הלב וכבר ידעת דאמרינן בכל דוכתא לעולם אומדין דעת הנותן. והנראה לעניות דעתי כתבתי: