שו"ת רדב"ז/תרלג
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו השוכנים בירושלם תוב"ב שאינם נזהרים בעשר קדושות שיש בירושלים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ששי מהלכות בית הבחירה ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשן לעתיד לבוא ע"כ. והוא ז"ל כתב פ"ז ירושלם מקודשת משאר עיירות וכו' ואלו דברים שנאמרו בירושלם וכו':
תשובה מטעם זה כתב בעל ספר כפתור ופרח שאם היה בירושלם דקל שלולבו פסול וכיוצא בזה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה כענין שאמרו הרי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ ושמא יש חילוק בין נטעו ישראל לנטעו עכו"ם כענין שאמרו בשביעית ע"כ. והעלה שמאלה הקדושות מקצתם נוהגים שם היום ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם ולפיכך צריך לתת טעם נכון לכל החומרות ואומר דנהי דירושלם קדושה ראשונ' קדשה לשעתה ולעתיד לבא לדברים הנוהגים בה מן התורה אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך טעמא דבשבילה החמירו ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה ולפיכך מה שאמרו אין מלינין בה את המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם מפני הטומאה ועתה כלנו טמאי מת אנו ולא איכפת לן אם ירבה בטומאה. אין משכירין בתוכה בתים טעמא מפרש בתוספתא מפני שהיא של שבטים ע"כ דקי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים ועתה כל הבתים של עכו"ם היו ומכח העכו"ם אתו א"נ טעמא הוי מפני שהאושפזינין היו נוטלין עורות הקדשים והאי טעמא לא שייך האידנא א"נ מפני עולי רגלים שלא ישכירו לעולי רגלים ביותר ונמצאו מעלים בשכירות והאי טעמא נמי לא שייך השתא ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. האידנא אין מקבלין גר תושב. ואין מקיימין בית הקברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו מימים הראשונים טעמא הוי משום הטומאה והשתא לא שייך כדכתיבנא לעיל. אלא דקשיא לי דמשמע דציון הוי בכלל ירושלים לענין אלה הקדושות מדקאמר חוץ מקברי בית דוד והלא קברי בית דוד בציון הם. ותו דקבר חולדה חוץ לירושלם הוא ואיך שייך לומר חוץ וי"ל בדוחק דגזרו אלו החומרות בכל תחום ירושלם וקברי בית דוד וקבר חולדת בתוך התחום הם ולפי זה צריך לומר דקברי ירושלם היו חוץ לתחומה. והנכון בזה דציון וקבר חולדה בתוך חומת ירושלם היו ועדיין צריך ציון. ואין נוטעין בה גנות ופרדיסים ואינה נזרעת ואינה נחרשת הטעם הוא שמא מסרח ויקוצו עולי רגלים וכל הבאים אליה מכל קצוי ארץ מפני ריח רע והשתא דכולה ביד עכו"ם ליכא האי טעמא. ואין מקיימין בה אילנות לא שנא נטעו אותם עכו"ם דהא אין מקיימין קאמר. והטעם הוא מפני אהל הטומאה והיינו טעמא דאין מגדלין בה תרנגולים מפני הקדשים ואין מקיימין בה אשפה מפני השרצים ואין מוציאין ממנה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה כל הני לא שייכי האידנא ואין עושין בה כבשונות מפני העשן שלא ישחירו כותלי הבית והחומות והא נמי לא שייך האידנא דישחירו וישחירו. ואין הבית נחלט בה ואינו מטמא בנגעים ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים כל הני לא נהיגי האידנא. וא"ת כל גזרות חכמים כך הם שאף על פי שבטלו הסבה שגזרו בשבילה עדיין הגזרה קיימת לא קשיא דגזרה לחוד וקדושה לחוד וכיון שנתבטלה הסבה נתבטלה הקדושה. ותו איכא טעם כללי שלא גזרו אלא בזמן שאפשר להתקיים אבל האידנא דרובה עכו"ם אי אפשר להתקיים גזרתם שאם לא יעשו ישראל יעשו העכו"ם ומה הועילו בתקנתם וזה טעם נכון על שאלתך ודוק. שוב ראיתי על מה שהקשיתי למעלה כענין בקבר חולדה דגרסינן פרק המוכר את הספינה אמר רבה אמר ר' יוחנן עתידה ירושלים שתגבה למעלה שלש פרסאות שנאמר וראתה וישבה תחתיה אל תקרי תחתיה אלא כתחתיה ומנא לן דירושלים תלתא פרסו הואי. א"ל ההוא סבא ירושלם קמייתא תלת פרסי הואי ושמא תאמר יש צער לעלות תלמוד לומר מי אלה כעב תעופינה ע"כ נמצא בו בירושלים קמייתא קבר חולדה בתוך ירושלם אף על פי שעתה היא בראש הר הזיתים. ודכוותה אפשר לתרץ כי בירושלם קמייתא היה ציון בתוך חומת ירושלם אף על פי שעתה היא חוץ לירושלם ובמה שכתבתי יש תקנה למעשר שני בזמן הזה על ידי פדיה שהרי לא קלטוהו מחיצות ירושלם לפי שבית הכנסת ושכונת היהודים היא בכלל ציון ולא בכלל ירושלם ואפשר שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב וז"ל כשם שאין אוכלין מעשר שני בירושלים בזמן הזה כך אין פודין אותו ואין מחללין אותו שם ואין מוכרין אותו שם ואם נכנס לירושלם אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלם אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב ע"כ. וכיון שהשכונה של ישראל היא חוץ לירושלם יכול לפדותו כל אחד בביתו ואין צריך להוציאו וכן העלה בעל ספר כפתור ופרח אלא שכתב וז"ל אבל מה נעשה היום שהרי דרכי ציון אבלות ומסלות ירושלם שוממות ולא ניכר גדריהם בבירור ע"כ וכבר אפשר לסמוך בזה על קבלת העכו"ם שקורין לכל שכונת הישראלים ציון ומפתח השוק והלאה קורין אל קודם. וקרוב הוא שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני בבתיהם ולא היו מוציאין את הפירות לחוץ וכ"ש בהצטרפות שעיקר הדין הוא במחלוקת כדמשמע פשטא דסוגיין דפרק חלק דאמר רבא מחיצות לאכול מדאורייתא מחיצות לקלוט מדרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו לא גזור ע"כ פירוש ויכול להוציאו ואף על גב דתניא בתוספתא בהדיא שאין יכול להוציאו בזמן הזה אפשר דלאו הלכתא כיון שלא קבעוה בתלמוד ואף על גב דמסקינן סוף פרק הזהב דלענין פדיה לא חלקו בין ישנם למחיצות בין אינם אפשר דלאו לענין להוציאו מסקינן הכי א"נ אף על גב דמסקינן הכי אדרבה סמכינן דאמר מותר להוציאו ולפדותו שם. גם משמע שהראב"ד ז"ל חולק בזה על רבינו ז"ל שהשיג עליו בפרק ששי מהלכות בית הבחירה על מה שכתב ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשה לעתיד לבא ע"כ והגיה עליו וז"ל סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלם לשאר ארץ ישראל וכו' משמע דס"ל דכיון דלא קדשה לעתיד לבא אין כאן קדושת מחיצות לקלוט וכי היכי דפודין מעשר בכל ארץ ישראל כך פודין בירושלם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בעיקר דינא סמכינן אהך טעמא דכתיבנא דשכונת ישראל דציון הוא ולא בירושלם וכדכתיבנא לעיל: