שו"ת רדב"ז/תרל
שאלת ממני על אלמנה שבאת לגבות כתובה ויש שם יתום קטן ונתברר לבית דין שאין בנכסים כדי כתובתה ואחד מן החכמים לא רצה להזקק לה לחוש להוראת הגאונים אשר כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה:
תשובה לא ראינו מימינו מי שיחוש להוראה זו ומעשים בכל יום במצרים שמגבין לאלמנה כתובתה אפילו במקום יתום קטן ולא ראינו מי שיערער בדבר והלא הרמב"ם ז"ל כתב לבסוף ולא חשו לחן האשה כלומר ולא יפה עשו שלא חשו לחן האשה וכן כתב בעל מגיד משנה וכתב שכן דעת האחרונים וכן כתב הראב"ד בהשגות וגם רבינו לא כתב אלא הורו מקצת הגאונים ובלאו הכי למה לא נחוש לחן האשה אם באה ואמרה תגבו לי כתובתי שאנשא בה וכי נעגן אותה כל ימיה עד שיגדל היתום כיון שאין לה דבר להנשא בו. ותו אם אמרה תנו לי כתובתי והשביעוני כדי שאם אמות ירשו יורשי כתובתי אמאי אין שומעין לה הילכך טעמא דמרימר דאמר משום חינא טעמא רבה הוא ועליה סמכו הראשונים והאחרונים וכל הנושא אשה על דעת כן הוא נושא וגם בעל ס"ה השמיט הוראה זו וזה החכם שרצה לחוש להוראה זו לא יפה עשה כי ענה את דין האלמנה. ומסתברא לי דאפילו הגאונים לא אמרוה אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל נכסי נדונייתה או הנכסים הידועים שבאו מכח נכסי נדונייתה מגבינן לה. ותו מסתברא דלא אמרוה אלא בקרקעות או במטלטלין שאינם ברשותה אבל מטלטלין שהיא תפוסה בהן נזקקין להגבותה מהם ולא הארכתי בראיות לפי שאין אנו סומכין על הוראה זו אלא אטעמא דמשום חינא וכבר האריכו בה הראשונים נ"נ: