שו"ת רדב"ז/תרכט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על תשובה להרא"ש ז"ל סוף כלל חמישי ראובן ששאל משמעון מנה שאתה חייב לי על פה השיב שמעון כן הייתי חייב לך אבל אירע שפרש נכנס לביתי למשכן בשביל המס וכו'. תשובה הדין עם שמעון כיון שהפרש משכן אותו על כל הקהל אם תופס מאחד מהקהל יתפוס אותו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי שותפין בחוב הן ואחראין זה על זה. וקשיא לך עיקר הדין כי אם הפרש גזלו מה לו לראובן לפרוע ולא די זה אלא שפורע על כל הקהל. ותו קשיא לך כי לפי הטעם שכתב אפילו היתה מלוה בשטר יכול שמעון לעכב:

תשובה הכא במאי עסקינן כגון שהמס קצוב ומה שמשכן הפרש את שמעון בעבור המס של הקהל הרויחו הקהל נמצאו הקהל חייבין לשמעון מה שלקח הפרש משמעון והוא לא היה מפורעי המס נמצא שהפרש לא גזלו שכן דרך השרים שממשכנים ותופסים אחד או שנים על כל המס וכיון שהם שותפין בחוב יכול לגבות חובו מכל אחד מהם והכי איתא בירושלמי שנים שלוו בשטר אחד וכו' וכן השותפין שלוה אחד מהם הרי הן ערבאין זה על זה וכתבה הריא"ף וגם הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה. וכתב הרמב"ן פרק המפקיד יש לפרש ולומר שהשנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם ז"ל נראין כן עכ"ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב"א ז"ל. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שבא לגבות מהם אבל אם בא ממון אחד מן השותפין לידו יכול לעכב הכל אף על גב שיש נכסים לשותף יכול לומר תלך ותגבה משותפך ולפיכך פסק הרא"ש שיכול לעכב שאין לומר שהוא חולק ומה שכתב שאינו חייב לגבות מכל אחד על פי הפנקס לאו למימרא שאם היה בא לגבות גובה מאחד הכל כיון שהקהל יש להם נכסים אלא הכי קאמר כיון שיש בידו מאחד מהקהל אינו חייב לגבות על פי הפנקס ומה שהקשית כי לפי הטעם אפילו במלוה בשטר אין הכי נמי ומעשה שהיה כך היה ובתנאי שיש עדים שהפרש משכנו בשביל מס הקהל אבל אם אין שם עדים אם היתה מלוה על פה נאמן במגו ואם הוא מלוה בשטר אינו נאמן במגו ואפשר דמשום הכי שאלו במלוה על פה. ומתוך המעשה משמע שהיה מפורסם שהפרש משכנו בעבור מסי הקהל ואם כן אפילו היתה מלוה בשטר היה יכול לעכב ומעשה כך היה. ועל ענין שתי השאלות שנראות כסותרות זו את זו שכתב שאם החרימו על דבר וחזרו ועשו תקנה אחרת והעלה שהתקנה השנייה קיימת ובתשובה אחרת סמוך ליה כתב אין השנייה כלום לא קשו מידי דהתשובה הראשונה איירי בשהתירו אחר כך את החרם הראשון וכתב ז"ל דאף על פי שלא התירוהו קודם שעשו התקנה השניה הרי היא קיימת. אבל התשובה השניה איירי כשלא התירו החרם הראשון הילכך אין השנייה כלום וזה ברור מתוך לשונו ז"ל ועל מה שהשיב ז"ל על שטר צואה העולה בערכאותיהם שהוא כשר דוקא כשיש בהם התנאים אשר הזכירו רז"ל אבל מן הסתם אין סומכין על תשובה זו דהוא ז"ל הוה קים ליה בהו דלא מרעי נפשייהו אבל אנן לא בקיאינן בהו: