שו"ת רדב"ז/תרכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עוד שאל השואל אם משמעות לשון הפסק דין הוא אם לא היה לשמעון מגו ויפה פסקו או דילמא משמעותו הוא שהיה לשמעון מגו טוב וטעו בפסק והדר דינא ואם תמצא לומר לא הדר דינא אם יכול לטעון אחר מעשה בית דין זה פרעתי ואם יכול לטעון טענת חדשות שלא טען או לפטור עצמו עתה:

תשובה קיימא לן בכמה דוכתי לבית דין טועין לא חיישינן ולא נחשדו דייני ישראל המוחזקים לרבים לטעות או להטות את הדין וכי תימא מפני שאין חתום בפסק דין אלא שנים מה בכך הא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין ואיכא מאן דפסק כשמואל וכל שכן הדיינים האלו שקבלו אותם הצבור עליהם ופשוט שהם חשובים כבית דין של שלשה ולא תלינן בהו בוריקי סריקי לומר שמא בזו טעו ושמא בזו טעו אלא תלינן שנעשה המעשה כדין וכן כתבו כל בעלי החדושין לגבי גיטין וקדושין וכל שכן לגבי ממונא. וטעם המגו לא יטעה בו פותח ספר ואפילו המתחילים לפי שהוא מפורסם בתלמוד ובפוסקים ואיך אפשר שנאמר שיטעו בו דיינים המוחזקים לרבים. ובכמה מקומות בפסק דין משמע שלא נעלם מהם טעם המגו ושלא היה לשמעון שום מגו חדא שכתוב בו שנמצאו בידו קרישיאש וכו' ואיברא דמשמעות זה הלשון בכתוב ובמשנה ובתלמוד היותר קרוב שנמצאו בידו באופן שלא היה יכול לכפור בהם ואין כאן מגו ולא היה יכול לטעון אלא טענה מן הצד כאשר טען. ותו וכי שמעון בא מאחרי הצאן כשראה שבית דין מחייבין אותו היה לו לומר אם הייתי רוצה הייתי כופר ומפני שאמרתי האמת אתם מחייבין אותו אלא ודאי לא היה לו טענת מגו. ותו שכתוב בפסק דין גזרנו ברצון ר' משה האפטרופוס ומדעתו וכו' משמע שהדין היה עם האפטרופוס אלא שנתרצה להמתין עד שיביא שמעון שטר הצואה. ואם היה לשמעון שום מגו איפכא מסתברא והכי הוה להו למימר נתרצה שמעון מדעתו ונתחייב להביא שטר צואה. ותו שכתבו אחר שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים ובשלמא אם לא היה לשמעון טענת מגו היינו שהוצרכו לכתוב שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים כלומר דהוי כמלוה על פה ולא צוה בשעת מיתה וכו' כאשר כתב הרמב"ם ז"ל אלא אי אמרת שהיה לשמעון מגו מה ענין דרך ליפרע מנכסי יתומים אין לך דרך גדול מזו כיון דאיכא תפיסה עם המגו לית דין ולית דיין וגדולה מזו אני אומר שאפילו שהיה לשמעון איזה מגו שמא לא היה מגו טוב ואין אומרין בטענה טובה מגו שהיה לומר טענה שאינה טובה כזאת וזה מבואר בתלמוד ובפוסקים הילכך הדבר ברור אצלי מתוך הפסק שלא היה לשמעון טענת מגו וא"כ כדין פסקו וכל הרוצה לבטל דבריהם אין שומעין לו שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו ואין צריך לכתוב בזה ראיות כ"ש דמתוך הפסק משמע שלא היה לשמעון שום מגו. ואני תמיה איך היה אפשר לדון דין זה עתה דאם אתה בא להאמינו מגו שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם או החזרתי יכול לטעון עתה שכך וכך חייב לו דילמא באותו זמן היו שם עדים וראה ולא היה לו מגו ועתה שכבר עברו חמשה עשר שנים ומתו העדים אית ליה מגו ומשום האי מגו אתה רוצה להאמינו הא ודאי ליתא דמה ראית דאזלת בתר השתא זיל בתר זמן העמדה בדין וכי תימא הוי ספיקא והיכא דקאי ממונא ליקום הא נמי ליתא דהא מכח מגו אתה בא לפוטרו ואין זה מגו טוב שאין אדם מניח טענה שאין בה ספק לפי דעתו וטוען טענה שיש בה ספק כי שמא יאמרו לו מי יימר שבזמן העמדה בדין לא היו שם עדים וראה דלא אמרינן מגו אלא היכא שהטענות שוות אבל היכא שהטענה שטען טובה וטענת המגו גרועה וחלושה ממנה לא אמרינן מגו ואין לך גרעון מהיות המגו בספק וגם זה מוסכם מכל המפרשים אשר ראיתי וגם השכל מסכים עליו. ואם ירצה לפוטרו מטעם שהיה יכול לומר פרעתי אחר מעשה בית דין נאמן לומר כך וכך היה לי אצל חמי לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שכתבו שאין יכול לטעון אחר מעשה בית דין וכן הוא דעתי וכן ראיתי שנהגו בכל בתי דינים אשר ראיתי ושמעתי וכן היה מעשה על ידי וכתבתי שאין יכול לומר בכי האי קים לי כפלוני גאון ולפי ששמעתי שאין שמעון טוען פרעתי לא כתבתי ראיותי. אלא שאני אומר שאפילו לדעת האומרים שאם טען פרעתי אחר כך נאמן אין זה מגו טוב להאמינו בטענתו כיון שהוא מחלוקת פוסקים אינו טוען כך ברצון דמימר אמר מי יימר שידונו אותי כדעת אלו הפוסקים וזה ברור לכל מי שמודה על האמת. ולענין אם טוען וחוזר וטוען הנכון שבפסקים אצלי כיון שיצא מבית דין והפך טענתו מחיוב לפטור אין שומעין לו דאימור טענתא אגמרוה וכל שכן בנ"ד שמפורש מתוך הפסק דין שקבל עליו ונתרצה במה שפסקו הדיינין שכך כתוב שנתרצו שאם יביא פלוני הצואה או פסק דין יפטר ואם לאו שיפרע עוד שם על הטענה השניה נתרצו שיצא פלוני ערב קבלן הילכך אין שמעון יכול לטעון טענות חדשות כיון שיצא מבית דין חייב דאמרינן קם דינא וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס בהא סלקינן ולא נחתינן שאין שום בית דין יכולין לבטל הפסק דין אשר ביד היתומים אם לא שיתברר אצלם בירור יפה שטעו בדין אבל מן הספק מוקמינן ליה אחזקתיה וגובין בו שאין אני רואה בו ספק והנראה לעניות דעתי כתבתי. ולענין שטר צואה שיש בה תנאים הרבה ונמצאו העדים פסולין לאחד מהתנאים כל הצואה בטלה וכן כתב הרא"ש בשם הר"ם ואבי העזרי ועיין בתשובתו כלל שלישי: