שו"ת רדב"ז/תרכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי על ראובן אפטרופוס של יתומים שתבע את שמעון על סך שנמצאו בידו בגדים וקרישיאש ומטלטלין אחרים ומעות אשר עלה חשבו הכל מאה ששה ושבעים סולטנים וששה ועשרים חתיכות מעזבון אבי היתומים. והשיב שמעון הנזכר שהמאה סולטנים מהם הם מנדונית אשתו שצוה בשעת פטירתו אבי היתומים שהיה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו ופסקו ב"ד על טענה זו שאם יראה שמעון שטר צואה של חמיו כתוב בה אותו הסך כנזכר יפטר מהם או אם יביא פסק דין מבית דין שנתעסקו בעניניהם ששמעו טענותיו ופטרוהו גם כן יפטר ואם לאו שהוא חייב במאה סולטנים ליתום ועל חמשה ושבעים סולט' מהסך הנזכר טען שמעון שחמיו היה חייב לו מעסק שטר שקנה שהיה לו על לוי ולא הספיק לגמור לו הכל עד שנפטר ואחר שנפטר נתפרע מהם ופסקו בית דין על טענה זו ששמעון חייב בהם ליתומים אחר שאין בהם דרך ליפרע מהם מנכסי יתומים. עוד תבע ראובן את שמעון סוס א' שהוא בידו מחמיו אבי היתומים והשיב שמעון שחמיו נתנו לו במתנה ופסקו בית דין שאחר שהסוס הוא מהדברים שיש להם חזקה שישבע שמעון על דבריו ויפטר עד כאן. ושאלת ממני אודיעך אם הפסק הזה הוא על פי הדין או לא:

תשובה אם הבגדים והמטלטלין והמעות אשר נמצאו ביד שמעון מנכסי חמיו יש עליו שטר בהם או עדים שאמרו עדיין הם בידו באופן שאין לשמעון שום מגו יפה פסקו שאם יביא שטר צואה כתוב וחתום ומקויים איך צוה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו יכול לעכב המאה סולטנים ואפילו שלא היו בידו היה יכול להוציאם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והבעל כאשתו כיון דנכסי נדוניא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו יכול היה לדון עליהם ולעכב בידו לצורך נדוניית אשתו וכן אם יביא פסק דין שפטרוהו פטור ואם לא יביא שטר הצואה או פסק דין הדבר ברור שהוא חייב לפרוע כאשר פסקו כיון דלית ליה מגו אינו נאמן לומר כך וכך היה לי אצלו ומוציאין מידו אבל אם אין שם שטר ואפילו יש עדים שנכנסו הנכסים האלו בידו אלא שאינם יודעים אם עדיין הם בידו נאמן בכל מה שיטעון דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכיון דאית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי נאמן לומר כך וכך צוה לתת לנדוניית בתו ואפילו שלא יביא שטר צואה ולא פסק דין ובשבועה דאורייתא כיון שהודה במקצת ולא שייך למימר הכא אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדילו דהא אינו בא ליפרע ולהוציא מן היתומים אלא להחזיק במה שבידו ודבר ברור הוא. ועל הפסק השני לא היו צריכין לטעם שאמרו שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים שלא יהיו אלא גדולים דעלמא אי לית ליה מגו אמאי נאמן ואי אית ליה מגו אפילו יהיו נכסי יתומים מה בכך הרי אינו בא להוציא מהם אלא להחזיק במה שבידו. כללא דמילתא אם יש לשמעון מגו נאמן בשתי טענותיו ואם אין לשמעון מגו אינו נאמן ומוציאין מידו ואפילו שלא היו יתומים אלא גדולים דעלמא ואם כך היה יפה פסקו ואם באו הנכסים האלו ליד שמעון בתורת גזילה אינו נאמן בשום מגו. ואם באו לידו בתורת פקדון אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתים ממנו ואם אין שם עדים שראו אותם עתה הרי אית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי הילכך נאמן ובשבועה כדאמרן כן כתבו התוספות וכן אנו רגילין לדון. [ולענין] טענת הסוס נראה שדימו אותה להנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא ולפי שלא נחלקו החכמים בדבר זה לא ראיתי להטריח הקולמוס להודיע דעתי בו: