שו"ת רדב"ז/תרט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על ראובן שנשבע לשמעון שלא יעשה דבר פלוני או שלא ילך אל מקום פלוני אלא מדעתו ורשותו והוצרך ללכת ונתן לו רשות אם יוכל ללכת פעם אחרת שלא ברשותו:

תשובה השבועה במקומה עומדת כיון שלא התירוה ואפילו אמר שמעון אני מתיר לך השבועה עד שימצא לו פתח וחרטה ויתירו לו ג' או יחיד מומחה כשאר התר שבועות ונדרים הילכך בכל פעם שירצה לילך למקום פלוני או לעשות דבר פלוני צריך לקחת רשות משמעון ולא אמרינן בכי האי נדר שהותר מקצתו הותר כלו דלא אמרינן אלא כגון שנשבע או נדר שלא יהנה מראובן ושמעון ונשאל על שבועתו על א' מהם הותר גם חברו אבל בנ"ד לא הותרה השבועה כלל וקל להבין. ועל ענין מה שהעלה הרא"ש בתשובה שאפילו אם התנו בשעת השבועה או הנדר שכל שירצה שמעון לבטל השבועה או להתיר אינו יכול לבטל כיון שחלה השבועה שעה א' אלא עפ"י מומחה או ג' הדיוטות ופתח וחרטה רבים חולקים עליו והרשב"א מכללם שהעלה בתשובה שהנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני אין יכול להרחיב לו הזמן או להתיר לו השבועה ואין לו תקנה עד שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל אם התנו מתחלה שיוכל להרחיב הזמן או למחול השבועה הכל לפי התנאי והלא התקנות והחרמות שמחרימים הקהלות צווחו הראשונים איך מתירין אותן בלא פתח וחרטה ולא שאלת חכם והעלו שכך דעתם מתחלת התקנה כשיגיע זמן פלוני תהיה מותרת מאליה או אם יסכימו לבטלה תהיה מבוטלת בלא התרה וכ"ש היכא שהתנו כן מתחלה בפירוש והרא"ש ז"ל נתן טעם אחר לדבר שהתקנות כולם אעפ"י שיש שבועה או נדר בהן אינן אלא כמו נדוי או חרם הילכך יש להן כח להתיר החרם ולבטל הנדוי ולתלות קיומו והתרתו בכל דבר שירצו: