שו"ת רדב"ז/תרד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח וז"ל ולא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל (אם) אין אשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול ומחילה גמורה היא ע"כ. ושאלת אם הרמב"ם חולק על זה ממה שכתב פרק כ"ב מהלכות אישות ועל מי יש לסמוך:

תשובה אין ספק שהרמב"ם חולק ועליו יש לסמוך דאע"ג דהרא"ש אחרון וקי"ל הלכתא כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא הוא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסקי דינו ועוד שלא הביא הרא"ש דברי הרמב"ם ודחה אותם בראיות ובר מן דין הראב"ד והרמב"ן והרשב"א חלוקים עליו וכתבו שאין מחילת האשה מועלת אלא בעיקר ותוספת משום דבהנהו לא הויא לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן הויא מחילה גמורה אבל נדונייתה אם לא תמחול הויא לה איבה הילכך כשמחלתן אין מחילתה מחילה ולא פליגי הני רבוותא עליה דהרמב"ם אלא בנכסי צאן ברזל שנגנבו או שנאבדו כי לדעת הרמב"ם מחילתה בהם מחילה ולדעת הני רבוותא אין מחילתה בהם מחילה וטעמייהו שכשם שאין מתנתה בגופן כלום כך מחילתה בשעבודן אינה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וטעמו של הרמב"ם מפורש שם ומ"מ לדעת כולם אין מחילתה בנכסי צאן ברזל כלום שלא כדעת הרא"ש ועליהם יש לסמוך: