שו"ת רדב"ז/תרא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת אלמנה שבאת לגבות מראובן מעות שהיה חייב לבעלה בכח כתובתה וראובן אומר תשבע שלא מחלה כתובתה לבעלה או שלא גבתה כתובתה ושאין בנכסים שהניח בעלה כדי כתובתה אם שומעין לו:

תשובה כבר נהגו העולם להגבות לאלמנה המלוות שיש לבעלה על אחרים אעפ"י שאין המלוה נקנית אלא במעמד שלשתן או בכתיבה ומסירה אם הוא מלוה בשטר והטעם כי עיקר סמיכות האשה בזמן הזה הוא על המטלטלין או על העיסקא או על המלוה ומוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ובנ"ד אם יש לבעלה יורש ואינו משביעה מה היא טענתו של ראובן להשביעה וכי מורשה של בעלה הוא הילכך פורע מה שעליו ואינו משביעה ואם אין בעיר יורש והוא טוען אני רוצה ליהנות במעות הללו עד שיבוא היורש ואם לא יבוא ישארו בידי הדין עמו ומשביעין אותה שהרי אינה יורשת בעלה אלא בעלת חוב ואם נפרעה כתובתה או מחלה נסתלקה משם. ואומר אני שאפי' לא היה טוען ראובן ב"ד טוענין ליורש ומשביעין אותה וברור הוא: