שו"ת רדב"ז/תקצט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממנו על מה שכתבו בשם הרשב"א ז"ל אם האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו הגדולה ואמרו משמו ז"ל שלא הורה להתיר וכתב עלה הרא"ש ז"ל כלל ל"ו פליאה נשגבה היא האלהים לא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו לא מתלמוד בבלי ולא ירושלמי ולא מן התוספות והאריך שם להפלא מהרשב"א שכתב דבריו בלא טעם והביא מספר עיטור וכתב בסוף הרי מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה ע"כ:

תשובה גברא רבה אמר מילתא צריך למצוא לה איזה טעם ואעפ"י שלא נמצא בתלמוד ולא בדברי הראשונים כל חכם יכול לחדש טעם לאסור כפי הנראה לפי שעה ובודאי פשיטא ליה לרב ז"ל שאם בתו הגדולה עשתה את אביה שליח לקבל קדושיה דמותר לכתחלה ובהכי איירי בעל העיטור אבל מה שלא רצה הרשב"א להתיר הוא שבא אביה בשליחות המקדש ופשיטא ליה נמי שאם קדשה שהיא מקודשת אבל לא רצה להורות לעשות כן לכתחלה דדילמא אין דעתה להתקדש לזה ומפני שהיא מתביישת מאביה תקבל הקדושין ונמצאו הקדושין שלא מדעתה כעין אונס ולפיכך לא הורה לכתחלה אבל פשיטא. שאם קדשה מקודשת זה נ"ל בטעמו של הרשב"א ז"ל: