שו"ת רדב"ז/תקנט
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שאמר לשמעון לוה לי מעות על זה המשכון והלך ולוה לו מלוי אח"כ כפר לו במשכון אי הוי פשיעה לפי שלא משכון לו בעדים או לא:
תשובה לא ביארת אם אמר לו לך ולוה לי מעות מפלוני או שאמר לו סתם לוה לי מעות ולפיכך אם אמר לו לוה לי סתם כתב הריא"ף ז"ל בתשובה דאפילו אמר משכנתיה אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוי וחייב שהיה לו למשכנם בפני עדים ולא דמי להא דאמרינן בריש פ"ק דמציעא את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה דלגבי פרעון שהוא אומר שיפרע פלוני בשבילו הוא דאיכא למימר את האמנתיה דאיפשר שהוא מאמין בו אבל במי שאומר לוה לי על משכון זה סתם ליכא למימר שהוא האמין כל בני העולם אלא ה"ק ליה לוה עליו במקום שאוכל לפדותו כל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע. נמצא לפי שטה זו שאם אמר לו לוה מפלוני לא הוי פשיעה ואם אמר לו לוה סתם הוי פשיעה כיון דלא משכן אצלו בעדים. וא"ת כיון שיכול לטעון מי שהמשכון אצלו נאנסו ופטור א"כ לא הוי פשיעה אעפ"י שהפקיד אצלו בלא עדים. ומתוך קושיא זו העלה הר"ן ז"ל שאינו סומך להוציא ממון בטענה זו ובשלמא אם היה מתברר אצלו דאמרה הריא"ף ז"ל היינו צריכין לקבל דבריו אבל כתב שהוא מסופק אם אמרה הרב ז"ל דלאו שמיה חתים עלה ע"כ. ואני אומר שאין לנו להסתפק אי חתים עלה או לא דאלת"ה לא הנחת מקום לסמוך על שום תשובה מתשובות הגאונים ז"ל דהא לא חתים שמיהו עלה. אלא כך הם עיקרן של דברים כל תשובה שאינה חולקת בהדיא על התלמוד נסמוך עלה אע"ג דלא חתים שמיה עלה. וכל תשובה שהיא חולקת על התלמוד או על אחד מהכללים המסורים בידינו לא סמכינן עלה. ובנ"ד אינה חולקת דאדרבה סוגיא דתלמודא דריש פרק המפקיד משמע הכי דאמרינן כל לא ידענא פשיעותא היא וה"ה אם אמר ידענא אלא שכפר בו דלא ה"ל למשכוני אלא בסהדי וטעמא דמלתא דכיון דאם כפר אע"ג דחייב שבועת הסת מ"מ אם אמר איני נשבע לא נחתינן לנכסיה ומשום הכי פשיעותא. אבל אמר נאנסו מחייב שבועה דאורייתא ואם לא רצה לישבע נחתינן לנכסיה הילכך אע"ג דמצי למיטען נאנסו אם משכן לו בלא סהדי וכפר פשיעותא הוא וחייב לשלם ובזה נתקיימו דברי הגאון והוי כאלו הוא בעצמו חתים עלה ועיין על זה החלוק שיש בין שבועה דאורייתא ובין שבועה דרבנן לפי שנעלם מזולתינו וכתב דחומר השבועה חדא היא ואינו מחוור אצלי דנהי דחומר השבועה חדא היא מ"מ מצי למימר איני רוצה לישבע ולא נחתינן לנכסיה מה שאין כן בשבועה דאורייתא הילכך פושע הוי וחייב לשלם. ואם אמר לו לוה מפלוני או שהיה רגיל ללות ממנו והלך זה ולוה על המשכון ושוב כפר בו הרי השליח פטור דליכא פשיעותא: