שו"ת רדב"ז/תקנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן גירש את אשתו ותובעת כתובתה ואין בידה כתובה והוא מודה שהיה כתוב בכתובתה כאשר היא אומרת אבל טוען פרעתי אם הוא נאמן או לא ואת"ל שהוא נאמן ונשבע ופטרוהו ב"ד ואח"כ נמצאת הכתובה יוצאת מתחת ידה אם גובה או לא:

תשובה קי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לגבי מנה מאתים ומזון האשה והבנות שהם מתנאי ב"ד אינו יכול לטעון פרעתי אבל לגבי תוספת דהוי כמלוה בעלמא נאמן לומר פרעתי כיון שאין בידה שטר כתובה. וא"ת הא תינח אי לא כתב לה כתובה שגובה מתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה כתובה ואין בידה כתובתה ליהוי נאמן לומר פרעתי לא קשיא דגרסינן בשנים אוחזין שבתאי בריה דר' מרינוס כתב לה לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליה אירכס כתובתה אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף אמר להו פרעתי אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה הוחזקת כפרן לאותה איצטלא וטעמא דהוחזק הא לא הוחזק כפרן נאמן ואמאי הא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותירצו ז"ל דהנ"מ מנה מאתים ושאר תנאי ב"ד אבל האי איצטלא בתוספת כתב לה ומשום הכי אי לאו דהוחזק כפרן היה נאמן והא הכא דכתב לה כתובה ואפ"ה אמנה או מאתים [לא] היה נאמן ואם נשבע ואח"כ נמצאת הכתובה יוצאת מתחת ידה אין מקום לשאלה דפשיטא דנשבעת האשה שלא נפרעת וגובה כתובה שהרי הדבר ברור שלא קנה המעות בשבועה למה"ד לאומר לחבירו מנה הלויתיך ואמר לא הלויתני ונשבע ואחר כך מצא עדים שמוציאין ממנו המנה ונפסל לשבועה ונהי דבנ"ד לא מיפסיל דאיפשר דקושטא קאמר דפרע ואין עדים מכחישין אותו אבל לענין לשלם הדבר ברור שחייב לשלם דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי הכי משמע פשטא דסוגיא דשנים אוחזין וגם המשנה דתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וסתמא בין במקום שאין כותבין כתובה בין במקום שכותבין וכך הם דברי התוספות אבל הריא"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דבמקום שכותבין כתובה אם לא הוציאה כתובה אינה גובה והבעל נשבע היסת שפרע ונפטר ואע"ג דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאני הכא דריע טענתה כיון שאין כתובתה בידה ומתני' איירי במקום שאין כותבין כתובה כדאוקמה שמואל. וא"ת הא קי"ל כר' יוחנן במקום שמואל ור' יוחנן מוקי למתניתין בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין כדמשמע פשטא דסוגיין דאמר אביי עלה מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא אי לא לא גביא והדר ביה אביי מגופה דמתני' ומודה דאיירי מתני' בכל גוונא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וא"כ היכי פסקו הני רבוותא כשמואל ודלא כר' יוחנן וליכא למימר דטעמא הוו משום דמצי אמר לה לא אפרע עד שתחזירי לי שטר הכתובה דהא קי"ל כותבין שובר וליכא למימר דטעמא דכותבין שובר הוא משום דאמר רבא עבד לוה לאיש מלוה ולא אמרינן הכי בשטר כתובה דלא עשה עמו טובה שהלוהו שהרי לא הלותה לו כלום משום דאמרינן בכתובות ש"מ כותבין שובר מכלל דמ"ד כותבין שובר אפילו בכתובה אמרה וא"כ הדרא קושיין לדוכתא תירצו הראשונים נ"ע בשם הרמב"ן ז"ל דר' יוחנן נמי ס"ל דמתניתין במקום שאין כותבין כתובה דוקא הא במקום שכותבין כתובה דריע טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה והורע כח מעשה [ב"ד] אלא דאביי הוה ס"ל דמתניתין אפי' במקום שכותבין כתובה דאי במקום שאין כותבין דוקא מאי ראיה מייתינן מינה אפי' ר' יוחנן מודה דלאו משום כח ב"ד יפה הוא אלא משום דגט היינו כתובה אבל לסוף הדר ביה מגופה דמתני' דגט לאו היינו כתובה הילכך אפי' אם אתה אומר דמתניתין במקום שאין כותבין משום טוען אחר מעשה ב"ד הוא דאי לאו הכי הוה לן להימוניה דהא לא ריע טענתיה דכל מאן דגבי לאו בבי דינא גבי ומעתה אין הדבר בהכרח לומר דר' יוחנן מוקי למתני' אפי' במקום שכותבין אלא דוקא במקום שאין כותבין וכיון דאשכחן לשמואל דמוקי למתני' במקום שאין כותבין ור' יוחנן לא פליג עליה ואביי דהוא בתרא נמי מוקים למתניתין במקום שאין כותבין כר' יוחנן קי"ל כשמואל אע"ג דרב פליג עליה כך העלו הראשונים ז"ל ואיברא דסוגיא דשמעתא קשיא טובא לפי שטה זו דמשמע בכולה סוגיא דאביי ס"ל דמתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאית לן למפסק כאביי דבתרא הוא. ומתוך כך אני אומר אחר בקשת המחילה מרבותי לקיים שיטת הגאונים והריא"ף והרמב"ם ז"ל דלעולם אביי ס"ל דמתני' אפי' במקום שכותבין אבל אנן לא פסקינן כוותיה בהא משום דאשנויי דחיקי לא סמכינן דפריך בגמרא וכי תימא אמרינן ליה איבעי לך למקרעיה ומכתב אגביה גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא לגבי ביה זמנא אחריתי ומשני אטו כל דמגבי בי דינא מגבי והאי שינוי לאו דסמכא דהא רבא פליג עליה וס"ל דקרעינן לגיטא וכתבינן אגביה וכו' משום דס"ל דכל מאן דמגבי בבי דינא קא מגבי הילכך נתבטלה חזרתו של אביי דחזר מגופא דמתניתין ולעולם מתניתין בשאין כותבין כתובה וגט היינו כתובה וכיון דתקינו רבנן למגבי ביה כמאן דכתיב ביה דמי ואי פרעיה איבעי ליה למקרעיה ואי אמרה בעינא לאנסובי ביה אמרינן ליה איבעי לך למקרעיה ולמכתב אגביה גיטא דנן דקרענוהי לאו משום דגיטא פסולה הוה אלא כי היכי דלא תיגבי ביה זמנא אחריתי וכיון דלא עביד הכי ריע טענתיה ואינו נאמן משום דהוי טוען על מעשה ב"ד ולא אמר כלום דגט מעשה ב"ד הוא והיינו מרגניתא דר' יוחנן דאמר כל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואתה המעיין הסתכל היטב בסוגיא ותראה כי מקום הניחו לי הראשונים ז"ל הילכך נקיטינן לפי שטה זו דהוציאה גט ואין עמה כתובה גובה מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא והוא שהוציאה הגט ממש אבל בעידי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב"ד כדכתיבנא ודוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כי האידנא שכל מקום כותבין אינה גובה אפילו מנה או מאתים אלא בשיש כתובה בידה אבל אם אין כתובה בידה לא דאיתרע ליה מעשה ב"ד והדבר מוכיח דפרעה והחזיר לה כתובה וכך אנו נוהגין שלא להגבות לאשה אפי' מנה או מאתים אלא א"כ כתובה בידה ואם מת טענינן ליורשים. והתוספת לכ"ע הוי כמלוה בעדים אם אין בידה שטר כתובה אפי' במקום שאין כותבין דאין זה תנאי ב"ד וכדכתיבנא לעיל ואע"ג דיש דברים שהתוספת הוא ככתובה לענין זה אינו ככתובה כדמשמע הך עובדא דאיצטלא וטעמא דמלתא דעבוד רבנן תנאי ב"ד שוה לכל הבתולות מאתים ולכל האלמנות מנה אבל תוספת דאחד כותב הרבה ואחד כותב מעט ויש מי שאינו כותב כלל אין זה מתנאי ב"ד וברור הוא. ונ"ל לפי שיטת הגאונים ז"ל דהך עובדא דאיצטלא הודה בעיקר הכתובה דהיינו מנה ומאתים ולא אמר פרעתי אלא על האיצטלא לבד אבל אם היה טוען פרעתי הכל היה נאמן היכא דלא הוחזק כפרן אם לא תאמר דהך עובדא הוה באתרא דלא כתבי כתובה דהיא נאמן על התוספת ולא על מנה ומאתים ודוחק הוא דפשטה משמע דבמקום שכותבין הוא מדכתבו לה כתובה הנל"ד כתבתי: