שו"ת רדב"ז/תקלט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי באבי החתן ואבי הכלה אם אחד יכולין לדון זה את זה כמו שיכולין להעיד זה לזה:

תשובה הנה נמצא בהגהה במרדכי תשובה לגאון ז"ל אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה ואין כשרים לדון ואפילו הוא דיין קבוע יכול בעל דינו לומר אינו מקובל לי ע"כ. אבל משמע לי דאין תשובה זו בר סמכא כיון שלא כתבה אחד מן האחרונים אדרבה נראה הפך זה מתוך דבריהם שהרי הרמב"ם ז"ל כתב פי"ג מהלכות עדות אבי הכלה ואבי החתן מעידין זה לזה והכי איתא בגמרא בהדיא וכתב בסוף פרק זה שנפסלו עדות קרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב הוא לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אע"פי שהוא פסול לדיינות שלא גזרה תורה אלא על הקרובים ע"כ. ואם איתא היה ראוי שיוציא ג"כ אבי החתן ואבי הכלה שאע"פי שהוא פסול לדיינות הרי הוא כשר לעדות וליכא למימר דהוי בכלל האוהב והשונא דא"כ לא היה לו לרב ז"ל להזכיר את שניהם. והכי משמע בגמרא דאמר רב חסדא אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא משמע דמחמת קורבא הוה אסיקנא אדעתין למפסלינהו. ותו דבאוהב ושונא נחלקו תנאים אי כשר לעדות או לא אבל באבי החתן ואבי הכלה לא נחלקו משמע דלא הוי בכלל אוהב ושונא וכן כתב רש"י ז"ל אבי החתן וכו' בן ראובן נשא את בת שמעון לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרים להעיד זה לזה בכל עדות ולא אמרינן בשביל בנו שנתקרב לשמעון יפסל ראובן לשמעון וכו' ולכן לא הזכיר הרב ז"ל פסול הקרובים בהלכות דיינים וסמך לו על שכתב בהלכות עדות וכתב דין השונא והאוהב פרק י"ג מהלכות סנהדרין ואם אבי הכלה ואבי החתן יצאו מכלל דיני עדות ליפסל בדיינות היה לו לכתוב אותו בסמוך לאוהב ושונא שגם הם יצאו מכלל דיני עדות ליפסל בדיינות וזו ראיה גמורה דס"ל לרב דאבי החתן ואבי הכלה דנין זה את זה. וכן כתב פי"ו מהלכות עדות וז"ל כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב והשונא והגר והמשוחרר ע"כ. ומדלא מפיק מן הכלל אבי החתן ואבי הכלה משמע דשוין הם וכמו שכשר להעיד כשר לדון. וכן כתב הטור וז"ל כל הפסולים להעיד מחמת קורבא ומחמת עבירה כאשר יתבאר בהלכות עדות בע"ה פסולין לדון. וז"ל בהלכות עדות כל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד ופסולין לדון ואם איתא דאבי הכלה ואבי החתן פסולים לדון היה לו להוציאו ג"כ מן הכלל כיון שהוא כשר להעיד וכן כתב הוא בעצמו. וראיה לזה דתנן פרק בא סימן כל הכשר לדון ואמרינן עלה בגמרא לאתויי מאי א"ר יוחנן לאתויי סומא באחד מעיניו ומני ר' מאיר היא הא קמן דדחיק לאוקומי מתניתין דלא כהלכתא דקי"ל כרבנן דאמרי כי סומא באחד מעיניו כשר לדון ואם איתא מאי דוחקיה לוקמא לאתויי אבי החתן ואבי הלכה דכשרים להעיד כרב חסדא ופסולין לדון. וא"ת ולדידך מי ניחא לוקמא באוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולין לדון הרמב"ם ז"ל תריץ לה וז"ל ואשר חייב שלא שם התלמוד זאת המשנה באוהב ושונא אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדון כמו שיתבאר במקומות מן התלמוד להיותו ענין נעתק במהרה והוא שישוב תכף על ענין האמצעות ואין אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון ע"כ וגם בתוספות ז"ל תירצו ע"ש. ומדלא הזכירו כלל אבי החתן ואבי הכלה משמע לכ"ע כשרים הם לדון זה את זה כמו שכשרים להעיד דאי משום קורבא ליכא ואי משום אוהב ושונא לא תלי טעמא בהכי. וכבר ראיתי כמה מחותנים שונאים זה את זה ואפי' תימא דטעמא הוי משום אוהב ושונא אע"פי שאינו אמת מ"מ בנ"ד דזה בורר אחד וזה בורר א' לא אמרה אדם שאם זה מברר אוהבו יברר הוא ג"כ אוהבו והמכריע יכריע וכן כתב מה"ר קולון ז"ל שורש י"ו דאוהב דאמרינן דלא לידון או כל הנך דאמרי בהו פסילינא לך לדינא דוקא כשהדיין קבוע לדון את הכל אבל כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ליכא למיחש שאם זה יברר אוהבו גם זה הוא יברר אוהבו ואפי' מדת חסידות ליכא כי הדבר תלוי במכריע והביא לזה ראיה ע"ש והשתא דאתינן להכי אפשר דתשובת הגאון נמי בהכי מיירי ומה שכתב ואפי' הוא דיין קבוע ה"ק לא מיבעיא דיין בלתי קבוע אלא אפילו קבוע יכול לומר אינו מקובל לי אבל בזמן שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אעפ"י שאין זה מקובל לו יברור לו אחר שיהי' מקובל לו כי הדבר יגמר ע"י המכריע והדעת נותנת שלא פסלו הגאון אלא מטעם אוהב דאי משום קורבא לא פליג ארב חסדא דאמר דלית להו קורבא ולא דמו אהדדי אלא כי אוכלא לדנא אלא ודאי משום אוהב אמרה והא ברירנא דלא פסיל אוהב היכא דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ואפי' מדת חסידות ליכא וכן הכריע ז"ל שורש כ"א דאבי החתן ואבי הכלה כשרים לדון זה לזה בשם הרמב"ם ז"ל וכתב שאין עליו חולק ואין לפקפק בדבר ע"ש. וראיתי מי שמדד לנו במדה גדולה וכתב שאם היה דיין קבוע אין יכול לפוסלו מחמת קורבא גמורה ואעפ"י שאין אני מודה לו וגם ריב"ש ז"ל חלק עליו מ"מ הבו דלא לוסיף ולפסול אבי החתן ואבי הכלה שאין להם קורבא כלל וכ"ש בזמן שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. כללא דמלתא דאבי החתן ואבי הכלה דנין זה את זה ואותה התשובה איני יודע מי שנאה כיון שלא כתבוה כל האחרונים ז"ל ומזה הטעם וכיוצא בו איני סומך על שום הגהה אם לא אדע שם המגיה לפי שכמה וכמה שלא הגיעו להוראה היו מגיהים בספריהם דברים שאינם הלכה ולא הסכימו עליהם בני הדור ונשאר הדבר ההוא ואח"כ העתיקו אותו המעתיקים אעפ"י שלא ידעו מהו. ואפי' תרצה להחזיק בה הנ"מ בזמן ששניהם באים לברר דיין אחד או אפי' קבוע אבל בזמן שכל אחד מברר לו דיין אחד לא אמרה אדם מעולם ואם אמרה לא צייתינן ליה שלא אמר כהלכה דאפילו בדברים דאמר בהדיא פסילנא לך לדינא לא אמר לה היכא דזה בורר אחד וזה בורר אחד כ"ש באבי חתן ואבי כלה שלא נזכר פיסולן בהדיא:

שוב ראיתי בספר חוקות הדיינין סימן ל"ב וז"ל אבי החתן ואבי הכלה כשרים להעיד זה לזה שהרי אין ביניהם שום קורבא כלל כדאיתא במסכת סנהדרין פרק דיני ממונות אלא שאינו כשר לדונו אלא א"כ היה דיין קבוע אבל אם לא היה דיין קבוע יכול בעל דינו לומר אעפ"י שכשר אתה מן התורה איני רוצה לדון לפניך שלא מנתה התורה עלי לדיין בה"מ בתשובת שאלה מהריא"ף ז"ל ע"כ. נמצאת למד כי לדעת הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל וכל הפוסקים שלא הזכירו דין זה אבי החתן ואבי הכלה כשרים לדון זה את זה אפי' שאינו קבוע ולדעת הריא"ף ז"ל אם היה קבוע יכול לדון וקרוב אני לומר שלא פסל הריא"ף ז"ל בזמן שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דהא תלי טעמא אעפ"י שכשר הוא מן התורה אינו רוצה לדון לפניו לפי שלא מנתה אותו תורה עליו לדיין אבל בזמן שזה בורר אותו והוא בורר אחר הרי התורה מנתה אותו דתנן זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ואם הוא חושש שמא הוא אוהבו יברור גם הוא אוהבו כאשר כתב מהר"י קולון ז"ל ואפי' תרצה לעמוד על סברתך ולומר דבכל גוונא אמרה הריא"ף ז"ל היכא דהוי קבוע יכול לדונו כנ"ד ומעתה הדבר ברור דלא מצי למימר קים לי כפלוני גאון דהא הרמב"ם והריא"ף והטור ז"ל פליגי עליה. והוי יודע שאפי' לא היה בידינו זולת תשובת הריא"ף ז"ל לא מצי למימר קים לי כבעל אותה תשובה כיון דלא ידעינן מאן הוא. ותו דהריא"ף ז"ל ראה כל תשובות הגאונים וזו בכלל וחלק עליה יש לנו לפסוק כוותיה. וכן משמע מאותה תשובה שכתב ואפי' דיין קבוע משמע דאיכא סברא דדיין קבוע לא פסול והיא סברת הריא"ף ז"ל וכ"ש שהרי הרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה שהם מתירין אפי' בדיין שאינו קבוע. והיכא דאיכא תרתי שהדיין קבוע ושכנגדו רוצה לברור אחר עמו כנ"ד אני סובר שאפי' הגאון בעל התשובה מודה. והיכא דליכא ברירה יש לפסוק כדעת הריא"ף ז"ל שאם היה קבוע כשר ואם לאו פסול דלא שבקינן מה שכתב הריא"ף ז"ל מפורש מפני מה שסתמו שאר הפוסקים. והיכא דאיכא ברירה ואין הדיין קבוע יש לפסוק שהוא כשר כאשר כתב מהר"י קולון ז"ל וכאשר נראה מדברי שאר הפוסקים והכי מוכח בגמרא כדכתיבנא. ואעפ"י ששני הגאונים הסכימו שאם לא היה קבוע פסול יש לדחות דדילמא לא אמרוה בזמן שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכיון דאיכא לדחויי לא תפסינן מדבריהם אלא מה שהוא מפורש מדברים ומוסכמים שניהם דהיינו בזמן שאין הדיין קבוע ואין כל אחד בורר אחד. וא"ת א"כ מאי איריא משום דהוו אבי חתן ואבי כלה אחד תיפוק לי משום דמצי למימר אני רוצה לברור דיין אחר. וי"ל כגון שקבלו עליהם שידון להם יחידי מצי למימר איני רוצה בזה שאינו מקובל עלי. והנל"ד כתבתי: