שו"ת רדב"ז/תקלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שגירש את אשתו בגט לזמן שתי שנים ונתן לה מקצת כתובתה ומקצת הניח ביד שליש עד שיגיע זמן הגט והתנו ביניהם שאם תמות בתוך זמן הגט שיחלקו יורשי האשה עם הבעל בכל הכתובה ואפי' במאוחר ומתה האשה בתוך הזמן. וטוען הבעל שזה התנאי היה אחר הנשואין והוי כאלו התנה עמו שלא יירשנה שאין זה התנאי מועיל כלום אלא שרוצה ליטול המאוחר שלו והשאר יחלוקו כפי מה שכתוב בכתובתה שהוא מנהג דמשק:

תשובה בעיקר תנאי הירושה בעודה ארוסה איכא פלוגתא דרשב"ג ס"ל דאם מתה לא יירשנה משום דהתנה על מה שכתוב בתורה ואע"ג דירושת הבעל מדרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. ות"ק סבר אם מתה יירשנה דקי"ל כל תנאי שבממון תנאו קיים. ואמרינן עלה אמר רב הלכתא כרשב"ג והריא"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דלית הלכתא כרשב"ג ואם התנה שלא יירשנה תנאו קיים בד"א בהתנה בעודה ארוסה אבל אחר שנשאת אין התנאי מועיל כלום לא מצד האשה ולא מצד הבעל. לא מצד הבעל דאע"ג דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה הנ"מ קודם שתהיה ראויה לו אבל משנשאת הרי היא ראויה לו אם תמות עתה והוי כאומר שלא אירש את אבא שלא אמר כלום ואפילו קנו מידו. ומצד האשה גם כן כיון שתנאי זה נעשה לתועלת משפחתה שלא יתקיים בהם שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו אינה יכולה למוחלו כלל שכן היתה דעת בעלי התקנה. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ואע"פ שהיא יכולה למחול כתובתה לבעלה לענין שאם לא ירצה לקיימה אין לה כתובה מ"מ תנאי זה שהוא לתועלת יורשיה אינה יכולה למחול אפי' מחיים דאי לא תימא הכי כל אשה תמחול לבעלה תנאי זה שאם תמות ירש הכל כדי למצוא חן בעיניו דמה הנאה יש לה במה שיבוא אחריה ונמצא מתבטלת התקנה אלא ודאי אין יכולין לחדש תנאי בירושה אחר הנשואין ואפילו למחול הכתובה לאחר מיתה אינה יכולה הילכך בנ"ד אם היה התנאי לבטל התקנה כגון שלפי התקנה יורש הבעל חצי נדונייתה והתנו שירש רביע או שליש וכיוצא בזה הדבר ברור שהתנאי בטל שהרי מדינא הבעל יורש הכל והתקנה פיחת לו החצי ממה שראוי לו וע"י תנאי זה אתה פוחת לו ממה שראוי לו מן התורה ונמצא מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל כפי הלשון אשר בא בשאלה משמע שלא התנו לפחות לו ממה שראוי לירש אלא התנאי היה במאוחר שהוא ממון גמור שלו ואין זה תנאי על מה שכתוב בתורה אלא כאלו התנה עמה שאם תמות בחייו שיתן ליורשיה מממונו כך וכך שזה תנאו של ממון גמור הוא ותנאו קיים אפי' שהתנה עמו אחר שנשאת. ומזה הטעם בעצמו חולקים אפילו מה שנתן לה בתורת בלאות שהרי מן הדין לא היה חייב בהם עד שיחול הגט ותהיה מגורשת לגמרי וכיון שנתנם לה הוי תנאי בממון שלו ולא בירושה ודמי ממש למאוחר וכל תנאי שבממון תנאו קיים:

כללא דמלתא שאין זה תנאי ירושה אלא תנאי ממון דעלמא וקיים ואם הדבר ספק אם היה התנאי בנדוניא או במאוחר על יורשי האשה להביא ראיה אעפ"י שהם מוחזקים בנכסים לפי שהבעל יורש מדינא והוא ודאי יורש ויורשי האשה באין עליו מכח התנאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ואפי' נפל ספק בתקנה עצמה שהוא מנהג דמשק על יורשי האשה להביא ראיה מהטעם שכתבנו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על תקנת טוליטולה שהיא קרובה לתקנת דמשק. עוד טען הבעל שכיון שנתן לה כל כתובתה ונסתלק מאחריות הנכסים חזר להיות דין הנכסים כולם דין נכסי מלוג שהבעל יורש הכל שלא היתה התקנה אלא בנכסי צ"ב ונמצא לפי זה שהתנאי היה לבטל הירושה ונהי שבמאוחר יתקיים התנאי אבל בכל שאר הנכסים לא יתקיים התנאי ויקחו יורשיה חצי המאוחר והשאר אני יורש הכל. וגם בטענה זו איני רואה את דבריו שלא נקראו נכסי מלוג אלא הנכסים שלא שמאתן עליו כשנשאת או הנכסים שנפלו לה מבית אביה או משאר מורישיה אבל הנכסים הללו עדיין דין נצ"ב להם אעפ"י שאינו חייב באחריותן שלא סלק אחריותן מעליו אלא מפני שבא לגרשה ושוב אינה אשתו אלא שיורש אותה מפני שמתה קודם שהגיע זמן הגט. תדע שאם היה להם דין נ"מ היה ראוי שיאכל הבעל הפירות אלא דין נדוניא יש להם וכך היה תנאי הכתובה שיחלקו מאי דאשתייר מנדונייתה וזהו מה שנשאר וכ"ש אם כתוב בה כמו שכתוב במקצת כתובות מאי דישתאר מעזבונה ותו דאם אתה אומר כן תתבטל התקנה לגמרי שכל אדם יקנה לאשתו נדונייתה או יזכה לה ע"י אחר ויסלק מעליו אחריותן ויחזרו להיות נ"מ וכשתמות יורש הכל. ואפילו אם היא רוצה בזה לאו כלום הוא כי היכי דאינה יכולה לחדש תנאי בירושה אחר שנשאת להפסיד את יורשיה מצד אביה כן אינה יכולה לעשות מה שהוא נדוניא נ"מ שע"י כך מפסדת את יורשיה שהבעל יורש הכל. לפיכך הדבר ברור אצלי שחולקים כל העזבון בין נדוניא בין מאוחר כאשר כתוב בשטר וז"ל ולפי שכתב גט זמן לכ"ד חדשים משעה שינתן הגט בידה התנו ביניהם שאם ח"ו תפטר בתוך זה הזמן שיחלקו כל העזבון שלה בין מה שתחת ידה בין מה שיש לה בשטר על פלוני הכל יחלקום בשוה בין ראובן הנזכר ובין יורשיה מאביה וקנינו וכו' ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל כלל נ"ו ותמצא שלא השליטו את האשה בחצי הנכסים ליתנם לכל מי שתרצה אלא בעלי התקנה עקרו חצי הנחלה מן הבעל ונתנוה ליורשי האשה ואם היתה יכולה לחדש דבר בירושה מה הועילו בתקנתם ומה לי שתפקיע התקנה ע"י מתנה או שתעשה נכסיה נ"מ כיון דעל ידי כך נפקעת התקנה וברור הוא. הנראה לע"ד כתבתי: