שו"ת רדב"ז/תקלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה שהיה באחד שבא לגרש את אשתו בשם שמריה ובא לפני ואני מכירו זה מ' שנה בשם מחרז ושאלתי למה כתבו שמריה והשיבו לי כי פי' שמריה הוא מחרז ועיקר השם הוא שמריה ושכך מעלין אותו לס"ת בשם שמריה וקרעתי את הגט וכתבתי אחר בשם מחרז וכל שום אוחרו וכו' לפי שכל היהודים והעכו"ם קורין אותו מחרז ולא מצאתי מי שיודע ששמו שמריה זולת החזן והוא לא יעלה לתורה פעם ביובל ומי יכירנו בשם זה. ואעפ"י שכתב הרא"ש ז"ל שכותבין בגט השם שמעלין אותו בו לס"ת הנ"מ כשהוא ניכר ונודע בשתי השמות אבל מי שרגילין בו כל העולם בשם זה ודאי לא דבר הרא"ש בזה. ולא מיבעיא שאין ראוי לכתחלה לגרש אלא בשם הרגיל בו אלא אפילו בדיעבד פסל הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות גירושין וז"ל מי שהיו לו שני שמות וכו' כשמגרש כותב שמו ושמה שהן רגילין בו ויודעים בו ביותר וכו' כתב השם שאין ידועים בו ביותר וכתב וכל שם שיש לו הרי זה פסול ע"כ. ואפילו לדעת האומרים שהוא כשר הנ"מ בדיעבד אבל לגרש בו לכתחלה כ"ע מודו דאסור. ולפי דעתי בכיוצא בנ"ד כ"ע מודו דפסול דע"כ לא פליגי אלא היכא דשני השמות ידועים לו אלא באחד רגיל יותר מהאחר אבל בנ"ד שאין מכיר בשם שמריה אלא החזן כ"ע מודו דפסול וכבר כתבתי על כיוצא בזה בתשובה אחרת: