שו"ת רדב"ז/תקל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שרוצה להלוות לחבירו על המשכון מפני שהוא חפץ במשכון ומתנה עמו שאם בא למכרו לא ימכרנו אלא לזה שהלוהו אי זה דרך אסור ואי זה מותר:

תשובה תניא בפרק איזהו נשך משכן לו בית משכן לו שדה ואמר כשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשוויהן מותר ומוקמינן לה כרבנן דאמרי צד אחד ברבית אסור והכי קי"ל. וא"ת אי בשוויהן מאי למימרא וי"ל דכיון דהלוהו מחזי כרבית מה שמוכר לזה ולא לאחר משום דהוו מעותיו בטלות אצלו הוא דעביד קמ"ל דמותר כיון דבשווייה הוא אין כאן לא נשך ולא תרבית דטובת הנאה זו אדם עושה לחבירו אעפ"י שלא לוה ממנו למכור לו בדמים. הרי לך דרך שיהיה מותר אבל לא הוצרכת לשאול על זה דפשיטא לך דמותר אלא אם יש דרך לקנות ממנו בפחות. תנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. ומסתמא איירי בלוקח בפחות משווייה וכן משמע בגמרא דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. הרי לך דרך שני וא"ת מ"ש מהך ברייתא דלעיל דאסר. תירצו בתוספות למאן דמוקי להך מתני' באומר מעכשיו לא קשיא ואפילו למ"ד אפילו בלא מעכשיו מ"מ במתניתין היה הלוה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד המלוה וליקח לעצמו המותר וכשמניח לו כולה אינו עושה משום רבית אלא מלתא בעלמא הוא דעבד גבי מלוה שמחל לו בחנם. ומיהו הנכון דמתניתין איירי בדאמר ליה מעכשיו הילכך הכא נמי צריך שיכתוב לו מעכשיו. והוי יודע דהא דתניא משכן לו בית וכו' לא תימא דמשום רבית אסור אבל מה שעשה עשוי אלא לעולם לא קנה אפילו מיד דהא כל זמן שמוכר ביתר מדמים הללו אנוס הוא ויש טענת אונס בממון ואפילו בשקנו מידו וכן כתב הריא"ף ז"ל בפ' בית כור. אלא הב"ע אפילו רצה המוכר למוכרה בדמים הללו לאחר כמה זמן אסור משום רבית כיון שהיא שוה ביותר. אבל אם אינה שוה יותר בזמן שבא למוכרה לו איכא פלוגתא דהרמב"ן ז"ל סובר כיון שתחלת התנאי היה באיסור שהרי באותה שעה היה שוה יותר אם בא למוכרה מוכרה לאחר ולא לזה דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית. אבל הרשב"א ז"ל דעתו נוטה להתיר. וכתב דאם קנה מידו על תנאי זה ומכרה לאחר קמא קנה בתרא לא קנה והכי משמע קצת דלפי זה קמ"ל ברייתא דקתני בשווין מותר חדושא דאע"ג דבשעת התנאי היתה שוה יותר כיון דבשעה שמוכרה אינה שוה יותר מותר למוכרה לזה שהתנה עמו. ותו דהוי חומרא על חומרא עיקר איסורו מדרבנן והוא צד אחד ברבית ופליג עלה ר' יהודה. ותו דבשעת קיום הדבר ליכא לא נשך ולא תרבית שהרי אינה שוה יותר הבו דלא לוסיף עלה אם לא שתאמר דמטעם קנס אתינן עלה. מ"מ דעתי נוטה להקל בזה: