שו"ת רדב"ז/תקכח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על מה סמכו האידנא דמקבלין מן הגזלנין ומלוי ברבית אם החזירו ואדרבה כופין אותם ומוציאין מהם והא אמרינן הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבלים אין רוח חכמים נוחה הימנו:

תשובה אני הייתי רגיל לתרץ דבזמן שהם באים לשוב בתשובה אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שמונע אותו מלשוב בתשובה. אבל בזמן שאינו בא לשוב בתשובה ועומד ברשעו מוציאין ממנו בעל כרחו דבלאו הכי ברשעו הוא עומד. ושוב ראיתי שכתבו בשם ר"ת ז"ל דאמרינן בפרק הגוזל דבימי רבי נשנית משנה זו וכתב עלה ר"ח ז"ל ולא לפניו ולא לאחריו אלא לדריה בלחוד תקון משום מעשה שהיה כדאיתא התם ולא לדורות הבאים והיינו דמקבלין מן הגזלנין ודנין דיני גזלות בכל יום. וי"א דאפי' הכי לא תקון דאין מקבלין אלא באותם בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בגזל ורבית ומתפרנסים מהם כל ימיהם. והיינו דקתני הגזלנין ומלוי ברבית משמע דאומנותם בכך. כללא דמלתא דהאידנא בין שעסקו בכך בין שאין עסקו בכך בין בא לשוב בתשובה בין שלא בא לשוב בתשובה מקבלין מהם ומוציאים מהם בעל כרחם ומ"מ אין יורדין לנכסיהם של מלוי ברבית דהא לא נשתעבדו לכך ומכין אותם לקיים וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דנחיה דכ"ר אלעזר קי"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין אבל הגזלנין יורדין לנכסיהם ואפי' הבנים חייבין להשיב אם הניח להם אביהם אחריות נכסים ופשוט הוא. והנלד"כ: