שו"ת רדב"ז/תקכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב מהר"ר ישראל ז"ל באשה שהלך בעלה ולא חזר והתירה אחד מהרבנים בעדות עכו"ם שלא היה מסיח לפי תומו אלא ע"י שאלה ונשאת האשה והתירה הרב הנזכר לעמוד תחת בעלה כנגד החולק:

תשובה אין אני סומך על הוראה זו ואם היה בא מעשה לידי הייתי מוציאה מתחת בעלה ובניה ספק ממזרים לפי שהוא ז"ל רצה לדמותה לנפל למים שאין להם סוף דלכתחלה אסורה ואם נשאת לא תצא ואיברא דלא דמיין כלל דמים שאין להם סוף (תנשא) [חששה] בעלמא היא דחשו חכמים למיעוטא דמיעוטא משום חומרת אשת איש ומשום הכי בדיעבד אם נשאת לא תצא אבל באשה שהלך בעלה ולא בא הרי היא בחזקת אשת איש עד שיהיה שם עדות שמת. ועדות עכו"ם ע"י שאלה לאו כלום הוא וזה מוסכם מכל הפוסקים וכי מפני טעותו של החכם המתיר נרבה ממזרים בישראל והריני כותב ראיותיו ומשם תראה אם יש לסמוך עליהם או לא. כתב ז"ל כיון דנפיק קלא דלא פסיק שר' יצחק הנזכר למעלה מת ונהרג או טבעוהו ובעל שם היה ויש לו קרובים הרבה בכמה מדינות וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ובעונות הרבים עכשיו בגלותינו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בכל מקום ואלו היה חי ברחוק מאתים או שלש מאות פרסה היה נודע ונשמע לנו ע"כ. ואני שמעתי קלא דלא פסיק אלא להחמיר בקדושין אם יצא על אשה קול מקודשת ולא להקל בחומרת אשת איש ואי משום אומדנא אפי' שנודה לו שסומכין על אומדנות להתיר אשת איש מה שאינו כן לדעתי זו אומדנא דלא מוכח היא דדילמא הכוהו הכאה שנעשה בעל מום ומשום כיסופא אזל לעלמא למקום שלא יכירוהו קרוביו או שמא נשבה או שמא נטלו לסטים את אשר לו ונשאר עני או שנשאר עליו חובות ומשום הכי ברח מעבר לים או שמא מחמת הנושים בו לא רצה להודיע היכן הוא וכמה אומדנות כאלו איכא הפך מה שכתב הרב ויש לנו להחמיר ולא להקל כיון שיש אומדנות לכאן ולכאן. וגדולה מזו אמרינן פרק האשה שלום ההוא גברא דבשלהי הלולי אתלי נורא בי גונני אמר ליה דביתהו חזו גברא חזו גברא אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידה דשדי ואסיק עלה בר חייא בר אבין גברא חרוכא דשדי אימא אניש אחרינא אתא לאצולי ואכלתיה נורא ופסתא דידה דשדיא נורא איתליא ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא. ואע"ג דרבא פליג משום דיהיב בה תרי טעמי דלא דמי לעשינו עלינו בית עשינו עלינו מערה דהתם לא קאמרה חזו גברא חזו גברא ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא ידה דשדי ומדברי שניהם למדנו שיש לתלות שמא אירע בו מום ומחמת כיסופא אזל לעלמא. עוד כתב וכה"ג מקרי רובא דשכיח טובא אעפ"י שאינו בא אלא מכח סתמא הוו רובא כמו סתם סופרי הדיינין מגמר גמירי ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאינהו נמי מכח סתמא קא אתו ע"כ. ולא ידעתי מה ענין זה לכאן דלא מצינו דאזלינן בתר רובא כנגד חזקת אשת איש שהרי רוב גוססין למיתה ואשתו אסורה. עוד כתב ובמרדכי שלהי יבמות מדמי להו להדדי מים שאין להם סוף והני רובם ע"כ. ואני בדקתי במרדכי באותו פרק ומצאתי הפך וז"ל ולפי מה שפסקנו דחיישינן למיעוטא היכא דמסייע ליה חזקה להחמיר יש לתמוה במים שאין להם סוף שאנו מתירין בדיעבד ניחוש למיעוטא ונוקמה אחזקה ושמא בשביל עיגונא הקלו בדיעבד א"נ מיעוטא הוא דלא שכיח ע"כ. הרי לך לפי תירוץ השני דדוקא מיעוטא דמים שאין להם סוף משום דלא שכיח שדינן בדיעבד אבל שאר מיעוטין לא אזלינן לקולא וס"ד לדמוינהו להחמיר ולא דמו אבל לדמותם להקל לא אמרינן. עוד שם עד אחד במלחמה מהו תיקו פר"ח וראב"ן ז"ל פסקו לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ומיהו נראה לראבי"ה אם נשאת לא תצא מדמדמי ליה תלמודא למים שאין להם סוף ע"כ. ואפי' לפי שטה זו של ראבי"ה יש ראיה להפך דדוקא עד אחד במלחמה הוא דמדמינן למים שאין להם סוף אבל אומדנא בלא עדות כלל לא ראינו ולא שמענו וכ"ש שיש חולקין עליו ז"ל. עוד כתב וכה"ג קאמר תלמודא צורבא מרבנן קלא אית ליה אם איתא דהוה סליק וכו' ומוכח מהתם בתשובה במרדכי דאזלינן בתר אומדנא דדעתא ואע"ג דמסיק תלמודא לא שנא צורבא מרבנן ול"ש איניש דעלמא היינו לכתחלה כדמסיק דיעבד אין לכתחלה לא משום דלכתחלה אין לחלק בגזירות חכמים כדמסיק נמי בתשובה דלעיל דאין לבדות חילוקים מלבנו אבל בדיעבד שפיר דמי למיזל בתר אומדנא דמוכח טובא כי הך ע"כ. ואני לא ירדתי לסוף דעתו כי אותה תשובה של הר"ר אליעזר מוורדון לא איירי אלא במי שנפל למים שאין להם סוף ועל זה כתב שאם יש אומדנות שמתירין אותה לכתחלה ולא הודו לו חביריו וכן מה שרצה לחלק בין צורבא מרבנן לאיניש אחרינא במים שאין להם סוף אמרו אבל במי שהלך ולא ידענו מה היה לו לא אמרוה ולא די זה אלא שרצה לעשות את זה יצחק כצורבא מרבנן והוסיף קולא על קולא דאפי' אדם בינוני בזמננו זה הוי כצורבא מרבנן דאי חי קלא אית ליה ואינו מחוור דאדרבה בזמננו זה ישראל נפוצים בכל ד' פנות העולם והדרכים משובשים בגייסות ואפי' שהוא חי לית ליה קלא והוא ז"ל הרחיב ג' קולות זו ע"ג זו השוה אומדנא בעלמא למים שאין להם סוף והשוה איניש דעלמא לצורבא מרבנן וחילק בין לכתחלה ולדיעבד ויצא בזה משורת דרך הוראותיו שדרכו בהם להחמיר וכל שכן בחומרת אשת איש ולפיכך אין שומעין לו בזו. עוד כתב ותו דאיכא למימר דמים שאין להם סוף ליכא חזקה דאשה דייקא ומנסבא וכו' אבל בנ"ד דייקא ומנסבא והך מרע לחזקת אשת איש ושריא לה למיכל אפילו בתרומה דאורייתא ע"כ. ודבריו אלה סותרין דבריו הראשונים מחילה מכבודו שכתב בתחלה שיצחק זה יש לו שם ואם איתא דחי הוא היה נודע לנו וכבר נשתקע זכרו ולדעתו הרי זה כמים שאין להם סוף וכי היכי דהתם לא דייקא הכא נמי לא דייקא אלא הכא והכא סמכא דמית ולא דייקא ולגבי נפל למים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא דמיעוטא דמיעוטא ניצולין אבל מי שהלך ולא חזר איכא למימר דאכתי חי הוא ומוקמינן לה אחזקתה ותצא ותו איכא טעמא אחרינא דהתם גבי מים שאין להם סוף ידענו מה היה לו וע"י כך אתרע חזקת אשת איש אבל בנ"ד לא ידענו מה היה לו ובאומדן דעתא לא מפקינן לה מחזקתה. עוד כתב ועוד דחש הדבר קצת לגרועי האי סהדותא דעכו"ם מטעם ששאלוהו ממים שאין להם סוף ור' אחא בירושלמי לא קפיד אשאלה ומ"מ בתלמודא דידן מתיר אפי' במתכוין להעיד ובמים שאין להם סוף ליכא מאן דשרי מכל הלין נ"ל דכיון דאנסיבא האי אתתא על פי חכם לא תצא ושריא למיתב תותי גברא ע"כ. וראייתו זו איני מכיר דאפילו לפי דרכו שאומר שיש מחלוקת בעדות ע"י שאלה ואלו במים שאין להם סוף ליכא פלוגתא מה ענין לכתחלה לבדיעבד אין הכי נמי דלכתחלה נחלקו וקי"ל כמ"ד שע"י שאלה אין עדות העכו"ם כלום וכיון שאין עדותו כלום עדיין היא בחזקת אשת איש כאלו אין כאן עדות. אבל בנפל למים שאין להם סוף אע"ג דכ"ע מודו דלכתחלה אסור כ"ע מודו דבדיעבד אם נשאת לא תצא דהא מיעוטא דמיעוטא הם ניצולין וקרוב אני לומר דאחד מני אלף אין ניצולין כאשר אנו רואין בעין שאם נמצא אי זה שניצול ע"י דף או כיוצא בזה אין מזכירין מעשה נסים הילכך אם נשאת לא תצא אבל במי שנאבד ולא ידענו מה היה לו אם יש קצת אומדנות שמת יש כנגדם אומדות שעדיין הוא חי וא"כ לא פקע מינה חזקת אשת איש ואפי' אם נשאת תצא ובניה ספק ממזרים ולכן אין ראוי לסמוך על הוראה זו כלל והחכם הראשון המתיר אותה לינשא לישרי ליה מאריה דשגגה היא ושמא טעמים אחרים היו לו להתיר וצרף סהדותא דהאי עכו"ם אעפ"י שהיתה ע"י שאלה בהדי הנך טעמי להתירה אבל מדברי מהר"ר ישראל נראה שעיקר סמיכות ההיתר היה על עדות הכותי שחשב שאין זה מגיד ע"י שאלה ואינו כן אלא דוקא כמעשה הפונדקית אמר וכאשר כתב מהר"ר ישראל ז"ל באותה תשובה ועיין עלה. והנראה לע"ד כתבתי: