שו"ת רדב"ז/תקכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שיש לו מלוה אצל שמעון ואמר לו תמכור לי פירות או סחורה באותה מלוה אם קנה או לא ואת"ל לא קנה ורצה המוכר לקיים את המכר והוקרו הפירות או הסחורה יש בו משום רבית או לא:

תשובה הלואה לא קניא במכר כדאיתא בקדושין בהדיא אבל אי ניחא ליה ללוה דליקום בהימנותיה ולמתבינהו ניהליה ביוקרא דסליק בהו כיון שאותן הפירות היו בידו בשעת הפסק הרי הם ברשותו של קונה וברשותיה אייקור ולא זו בלבד אלא אפי' רצה לתת דמים כי יוקרא דהשתא אין כאן איסור כלל ובתנאי שיהיו בידו כל שיעור מה שפסק דאע"ג דאמרינן אם יש לו סאה לווה עליה כמה סאין במכר לא אמרינן הכי וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל בטעמו של דבר דבלוה כל שיש לו טיפה א' ולוה עליה כמה טיפין רואין כאלו לוה טיפה כנגד טיפה שיש לו ואח"כ דלווה שתי טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא עכ"ל. ואי לאו דגברי רברבי כי הני אמרוה הוה אמינא דמכר קיל טפי מהלואה וגם במכר איפשר דשייך נמי טעמא דמכר לו טיפה אחת שיש לו וחוזרת להיות אצלו מלוה וכן טיפה שנייה וכן שלישית וכן לעולם אבל אין לנו לזוז מדבריהם ז"ל ואע"פי שאנו דנין לא בשביל כך נעשה מעשה. ולמאן דאתינן עלה הדבר ברור ברור דאי בעי מוכר למיקם בהימנותיה יהיב ליה כי יוקרא דהשתא ואפי' מעות יהיב ליה דהא ברשותיה אייקור ודוקא שיש לו אבל אם אין לו אסור אע"פי שיצא השער דהא טעמא דהיתירא הוי אם אין לזה יש לזה והכא אין בידו מעות לקנות כיון דמחסר גוביינא לא הוי באיסרו הבא לידו ואסור והיכא דבא באיסרו בידו פוסקין אם יצא השער. וראיתי מי שכתב דאם יש לו שדה שמוציא לו פירות או חמרין שדרכן להביא לו פירות או ארבה וכיוצא בו שרגילים להביא לו אז מותר לפסוק אעפ"י שאין לו ואם אכלן או מכרן והוקרו אחר כך מותר ליתן לו אפילו דמים. אבל אם אין לו אחת מכל אלו והוקרו הפירות אסור לקנות ביוקר לתת לו דהוי רבית ולדעתי חומרא גדולה היא ולא ידענא מנא ליה דהא סתמא קתני אם יצא השער פוסק עמו אעפ"י שאין לו. ותו דטעמא הוי דאם אין לזה יש לזה ויכול המוכר ליקח באותן דמים מכל דוכתא וכיון שכן רואין אותו כאלו יש לו בשעת המכר ומותר סוף דבר לא ראיתי בפוסקים חומרא זו:

ולענין כל היכא דאמרינן אסור משום הערמת רבית אם עבר ועשה אם מוציאין מידו או לא פלוגתא דרבוותא היא ואיכא מ"ד דהא דאמר רב ספרא אסור לעשות כן מפני שנראה כהערמת רבית לכתחלה קאמר אבל אם עבר ועשה מוציאין ממנו אפי' זוזי אי לית ליה פירי דאפי' אבק רבית ליכא דהא כי האי לישנא לא מתניא ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא. ותו מאי שנא האי דנקט ולישנא נמי הכי דייקא יש דברים המותרין ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן ותו דא"כ לימא ואסורין מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני כן הכריע הרשב"א ז"ל בחדושיו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב לאסור. ומסתברא לי כי בדור הזה שהעולם פרוצים ברבית וכולם יבואו להערים יש לקנוס אותם שאם הערימו אין מוציאין מלוה למלוה כדעת הרמב"ן ז"ל דהא בכמה מקומות החמירו במערים אף הכא נמי יש לקנוס ולהחמיר וכ"ש שיש לנו אילן גדול לסמוך עליו וכיון שידעו הרמאין שאין מוציאין מלוה למלוה לא יבואו להערים. והא דאמרינן דמי שבא באיסרו בידו פוסק אם יצא השער ואעפ"י שאין לו הה"נ אם בא בסחורתו או פירותיו בידו יכול לפסוק בהם פירות אחרות כשער שבשוק ואם הוקרו אחר כך מותר דדוקא בלוקח בהלואה אסור והכי איתא התם פרק איזהו נשך דכי היכי דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן הכי נמי אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן דאיפסיקא הלכתא כר' ינאי דאמר הכי ואע"ג דאין נראה כן מדברי רש"י ז"ל מ"מ כן פסק הגאון רבינו האיי ז"ל בספר המקח ועליו סמכו האחרונים שדבריו דברי קבלה וכן נ"ל לפי גרסת הספרים דגרסינן ומאי לקח לקח בהלואתו והיא גרסת ר"ח והריא"ף ז"ל ועיקר טעמא דכל שהוא דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו. וגדולה מזו אמרו שאם בא באיסרו בידו ופסק עמו על החטין ואחר זמן רוצה לפסוק על יין במקום החטין שיש לו ביד המוכר מותר אעפ"י שעדיין לא משך אותם אלא שישנם ביד המוכר הוי כאיסרו בידו שהרי הם מזומנים והוו כאלו הגיעו לידו ופוסק בהם על פירות אחרות. והנראה לע"ד כתבתי: