שו"ת רדב"ז/תקכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך לגמרי ואם מכבד אותו הוי כמכבד אינש דעלמא או לא:

תשובה נפטר הבן מן העונש אם לא כבד אבל אכתי מצוה איכא וכן ראיתי בשם הרמ"ה ז"ל בפרק אלו מציאות דתניא מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי ופריך תלמודא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי הוה אמינא ציית ליה ואמאי האי עשה והאי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה דכיבוד ודחי את לא תעשה ועשה והקשו עלה היכי ס"ד דאתי עשה דכיבוד ודחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר לו אביו לא בעינא להאי כיבוד מי איתיה לעשה כלל כדאיתא פרק אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממזרת משום דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. ותירצו דלא דמי דהתם כי אמרה לא בעינא בשביל זה לא ביטל העשה עולמית ואיפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים. ותירוץ זה לא נתחוור אצלי דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים הא ליתיה לעשה כלל ולפי דעתי מכח קושיא הוצרך הרמ"ה ז"ל לתרץ דאפי' כי אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצווה הוא בכל דבר אפי' אמר האב לא בעינא ע"כ. הרי לך בהדיא לפי תירוץ זה הנכון דאפי' אמר האב לא בעינא עדיין מצוה איכא וא"כ לא תועיל המחילה אלא לפטור אותו מהעונש אבל מצוה הוא. וליכא לתרוצי דעשה קל כי האי דוחה לאו ועשה כי האי דקילי שאינו שוה בכל שהוא הטומאה דהניחה היכא דאמר לו אביו הטמא דהוי לאו ועשה שאינו שוה בכל אבל היכא דאמר לו אביו אל תחזיר שהוא לאו ועשה השוין בכל לא תוכל להתעלם השב תשיבם מאי איכא למימר וליתא דהאי נמי אינו שוה בכל דהא זקן ואינה לפי כבודו פטור ונשים נמי פטורות משום כל כבודה בת מלך פנימה דהא בזקן ובנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חבירו חייב להחזיר ונמצא לפי זה כי עיקר מה שהקשו בתלמוד והאי עשה ולא תעשה הוא מהאי דאמר לו אביו אל תחזיר הוא. וא"ת אי מהכא פריך מאי קושיא דילמא איצטריך קרא היכא דאמר לו אביו המתן עד שיתיאשו הבעלים דליכא עשה אלא לאו דלא תוכל להתעלם. וי"ל דאה"נ דהוי מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא מינה משני. ועוד דלא הוה ליה למנקט אבידה אלא לאו אחר דלית ביה עשה אלא מדנקט אבידה משמע דבסתם אבידה מיירי דאית בה לאו ועשה ומכח קושיא זו י"מ דהא דפריך תלמודא אשבת קאי דאיכא עשה ולאו ולא כן פרש"י ז"ל וטעמו ז"ל דאי אשבת פריך א"כ התירוץ ג"כ אשבת קאי קמ"ל דלא לשמע ליה ה"מ משום דשבת חמיר טפי דכל המחלל את השבת מעיד עדות שקר באדון והוי ככופר בכל התורה כולה אבל בשאר מצות הקלות ואפי' באיסורין דרבנן מנא לן דלא ישמע לו. וא"ת אכתי איכא לאקשויי הכי על התלמוד אפי' לפרש"י ז"ל דהא לא ילפינן לה אלא משבת. וי"ל דכיון שהוקש כבודם לכבוד המקום א"כ שקולים הם וכיון דגלי קרא בשבת עדיף כבוד המקום ה"ה לשאר מצות ואפי' מצות דרבנן דאסמכינהו אלאו דלא תסור: