שו"ת רדב"ז/תקכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת אלמנה שלא נשבעה ואוכלת על שולחן בנה ויש לה בת נשואה ובת הבן ובשעת מיתה נתנה נכסיה לבתה ולבת הבן ולפי שבת הבן קטנה זכה לה ע"י אחר וקנו מן הבן שהוא מרוצה ושלא יערער על מתנה זו ומתה ועתה הבן טוען כיון שאמו לא נשבעה אין מתנתה מתנה ומה שהודיתי במתנה כדי שלא תטרף דעת אמי עליה אבל איני רוצה במתנה:

תשובה בכל נכסי מלוג שלה או בנכסים הידועים לה שהכניסה מבית אביה אעפ"י שקבלן עליו הבעל הדבר ברור שמתנתה בהם מתנה גמורה שהרי היא נוטלתן בלא שבועה וא"כ אין מקום לשאלה אלא בשאר נכסים ואין לומר שמא מעיסתה קומצה שהרי אוכלת על שלחן בנה כאשר בא בשאלה ואין לומר שמא מציאה מצאה משום דלא שכיחא:

וכ"ת מעשה ידיה הם הא ליתא דכיון שהיא ניזונות מנכסי היתום בנה מעשה ידיה לו. ואפי' אם הדבר ספק אם הנכסים הללו אשר נתנה הם של נכסי מלוג או ממה שהכניסה מבית אביה על הבן להביא ראיה כיון שכבר מתה ומקבלי המתנה זכו בה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת עליהם להביא ראיה ואע"ג דמתקיף עלה רב פפא ומסיק תלמודא קשיא הלכתא היא וכן פסקו ר"ח והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים ז"ל ואפי' בלא קנין זכו במתנה. הא למדת שאין מקום לשאלה אלא בנכסים הידועים לבעל ואם לא קנו מידו לא היתה מתנתה בהם כלום ואם היה מוסר מודעה ג"כ היה יכול לחזור בו אבל כיון שקנו מידו שנתרצה באותה מתנה ולא גלה בדעתו שאינו מרוצה בה מתנתה קיימת דהוי כאלו מחל לה שבועת האלמנה וכאלו גבתה כתובתה דאין אחר קנין כלום. ומה שטוען כדי שלא תטרף דעת אמו עליה אינה טענה כלום דהוי ליה לאודועי מלתא לשנים מאוהביו שאינו עושה כן אלא ליתובי דעתה דאמיה והיא לא תדע וכיון שלא עשה כן נתרצה במתנה והשתא הוא דהדר ביה ולאו כל כמיניה. והוי יודע דאפילו היתה המתנה יתר מכדי כתובתה כיון שקנו מידו שנתרצה המתנה קיימת מטעמא דאמרן. והנל"ד כתבתי: