שו"ת רדב"ז/תקכ
שאלת ממני אודיעך דעתי במי ששאל ספר מחבירו אם מותר ללמוד בו מה שלא למד עדיין או דוקא מה שלמד כבר:
תשובה לא ביארת באי זה ספר הוא לפיכך אני צריך לבאר אם הוא ס"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהן כבר ורגיל בהם די לו בקריאה בעלמא הרי זה לא ילמד בהם בתחלה מפני שצריך להשהותו לפניו זמן מרובה ואדעתא דהכי לא אושליה. והכי תניא בהדיא השואל ס"ת מחברו ה"ז לא ישאילנו לאחר פותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו. ואם הוא משניות או תלמוד או מפרשי התלמוד או מהפוסקים כתב הרמב"ן ז"ל שאין הדין כן שאפילו מי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה ואדרבה מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר בהלכות הצריכות בשמועה שלו הילכך יד כל שוה בו ולומד בו לכתחלה דאדעתא דהכי אושליה עכ"ל. ואם הוא ספרי אגדה או מדרש מהמדרשים אדרבה להכי אושליה כדי שילמד מה שלא למד שאין העולם בקיאין במדרשים ואם הוא חכם אדרבה יקשה עליו מדרש אגדה למדרש אחר וצריך לבקש ואדעתא דהכי אושליה. ומזה הטעם אני אומר דאפי' בתורה נביאים וכתובים אם השאילם למי שהוא רגיל לא ילמד בו לכתחלה מפני שאע"פ שהוא רגיל התחלת הדבר צריך מיתון ונמצא משהא אותו לפניו ונוגע בו ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע ואדעתא דהכי לא אושליה. אבל אם השאילם למי שאינו רגיל בהם דפעם שניה ושלישית קשה עליו כראשונה וצריך להשהותו לפניו אפי' לכתחלה יכול לקרות בו דאדעתא דהכי אושליה. והאידנא כבר מחלו העולם בזה דניחא להו דליעביד מצוה בגופיה ובממוניה ואדעתא דהכי מושלי אינשי ולא ראינו מימינו מי שמקפיד על זה הילכך מן הסתם לומד בו לכתחלה. ומיהו השואל ס"ת מחבירו סתם לא ילמוד בו אלא ברבים דס"ת ללמוד בו ברבים עביד ואדעתא דהכי אושלי עד שיפרש לו שהוא שואל ללמוד בו שנים מקרא ואחד תרגום דבס"ת מצוה טפי אם הוא רגיל ובקי בנקודה ובטעמים וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת. וכתב בעל מ"מ על לשון הרמב"ן ז"ל אשר כתבנו למעלה וז"ל ואעפ"י שלא כתב הרב ז"ל אלא בדין השואל נראה דה"ה לאבידה וצ"ע ע"כ. ונראה דמה שנסתפק הוא משום דבשלמא בשואל תליא בדעת המשאיל ואמרינן להכי אושליה ולהכי לא אושליה אבל באבידה ליכא דעת משאיל. אבל הר"ן ז"ל כתב באלו מציאות גבי אבידה הלשון של הרמב"ן ז"ל משמע דלא מספקא ליה אלא בכל גוונא אמרה אפי' באבידה. ונ"ל דטעמא דמלתא דבעל האבידה ניחא ליה דליהוי כשואל לענין שיוכל ללמוד בספרי התלמוד אפילו בתחלה כדי שישמור את האבידה יפה בההיא הנאה שהוא קורא בהם ולאו למיהוי שואל גמור להתחייב באונסין אלא לענין זה בלבד. א"נ דאמרינן דעתיה דבעל האבידה דלעביד מצוה בממוניה בדבר שאינו מפסיד דהא שרו ליה רבנן ללמוד בספרים וכיון דבספרי התלמוד כך לי בסוף כאשר בתחלה מטעמא דכתב מרן ז"ל א"כ אינו מפסיד וניחא ליה. הילכך לא שאני לן בין אבידה לפקדון שהלכו בעליו למדינת הים לשאלה בכולן שייך טעמיה דמרן ז"ל. עוד יש לתת טעם אחר באבידה ופקדון שאם אי אתה מתיר לו ללמוד אפי' מה שלא למד גם הוא לא יפתחנו כלל לפי שיודע שאם פותח אותו ללמוד מה שכבר למד יקשה עליו איזה דבר ויצטרך לבקש בספר ולא יוכל לעמוד בעצמו כי כן דרך בעלי החכמה ודוק. והנראה לע"ד כתבתי: