שו"ת רדב"ז/תקיז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בגזילה דדבריהם אם יוצאה בדיינים או לא:

תשובה בפרק הניזקין פליגי רבי יוסי ורבנן במצודות חיה ועופות ודגים ובמציאת חרש שוטה וקטן ובעני המהפך בראש הזית דלרבנן הוו גזל מפני דרכי שלום ולרבי יוסי גזל גמור ובגמרא אמרינן אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נפקא מינה להוציאו בדיינין. וכתב עלה רש"י ז"ל נפקא מינה מדרבי יוסי להוציא בדיינים דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לרבי יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו ע"כ. ולפום פשטא דהאי מימרא משמע דבהני דווקא פליגי דלרבנן אינה יוצאה בדיינים ולרבי יוסי יוצאה אבל בכל שאר גזילה דדבריהם כ"ע מודו דיוצאה בדיינים וליכא בין גזל דאורייתא לגזל דדבריהם אלא שזה עובר בלאו וזה אינו עובר בלאו אבל לענין ליפסל לעדות ולהוציא בדיינים ליכא בינייהו מידי. ואיכא לאקשויי לפי שיטה זו מאי שנא מרבית דרבית דאורייתא יוצאה בדיינים ורבית דרבנן אינה יוצאה בדיינים דהאי לאו והאי לאו וליכא לתרוצי משום דאבק רבית מדעתיה יהיב ליה דכל רבית מתנה הוא והתורה אסרתו הילכך אבק רבית נמי אע"ג דמדעתיה יהיב ליה הוה להו למימר דיוצאה בדיינים אם איתא דכל ממון שבא ליד האדם דאיסורא אפילו מדרבנן מפקינן מיניה. לפיכך נראה דלעולם גזל דדבריהם אינה יוצאה בדיינים והכא ה"ק למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים ורבנן פליגי עליה בתרתי ואמרי אפילו גזל גמור מדבריהם אינה יוצאה בדיינים ואפילו לפי דבריך תודה לן מיהא דהני לית בהו אלא דרכי שלום. ואמר לה רבי יוסי אפילו הני הוו גזל גמור ויוצאה בדיינים ופסקינן כרבנן. וא"ת לרבנן מאי איכא בין גזל גמור דדבריהם לגזל מפני דרכי שלום. וז"ל דאיכא בינייהו ליפסל לעדות דגזילה גמורה דרבנן מפסיל לעדות מדרבנן וגזל משום דרכי שלום לא מפסיל ולכן תמצא שלא מנו בכלל פסולי עדות חד מהני דהוו משום דרכי שלום וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"ו מהלכות גזילה ואבידה אחר שמנה כל הגזלנים מדבריהם כגון מפריחי יונים והמשחקים בקוביא וכלל עמהם מצודות חיות ועופות ועני המנקף בראש הזית והגוזל נחיל דבורים וכתב בסוף הפרק כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים וכן אם כפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור ע"כ. וליכא לפרושי דאהנך דסליק מיניה קאי דהיינו אותם שהם משום דרכי שלום חדא דא"כ לא הודיעינו הרב דין גזל גמור דדבריהם מהו אם יוצא בדיינים או לא. ותו מדקאמר כמו שמוסיף על הגזל הגמור והאי גזל גמור מן התורה קאמר דאי דרבנן אין בו חומש. וכן משמע לי מדברי הריא"ף ז"ל שכתב רבי יוסי סבר גזל גמור הוא ואע"ג דמדבריהם הוא מוציאין אותו בדיינים ורבנן סברי לא והלכתא כרבנן ע"כ. ואי אתא הרב ז"ל לאשמעינן דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי ואמרי דמשום דרכי שלום הוא מאי למימרא מתניתין היא ואמאי איצטריך הרב לומר ורבנן סברי לא אלא ודאי אתא לאשמעינן דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי במאי דאמר דיוצאה בדיינין דרבנן סברי דאפילו בגזל גמור דדבריהם אינה יוצאה בדיינין והלכתא כרבנן וזו ראיה גמורה למי שמודה על האמת. וכן הוא דעת האשרי ז"ל שהעתיק לשון הרב ממש. וכן נראה מפורש סברת הטור וממנה תבין סברת אביו וז"ל הפורש מצודה וצד חיה או עוף או דגים אם יש למצודה בית קבול שעשוי ככלי אז קונה לו כליו והנוטל ממנה הרי הוא גזלן גמור ומוציאין מידו ואם אינה עשויה ככלי אין על הנוטל ממנה דין גזלן דאורייתא ואין מוציאין מידו אבל גזלן מדרבנן הוא ע"כ. הרי לך בהדיא דקרי ליה גזלן דרבנן ואפילו הכי אין מוציאין מידו. וא"ת דאיבעיא לן בפרק אלו מציאות סימנין דאורייתא או דרבנן ואמרינן למאי נפקא מינה לאהדורי גט בסימנין וכו' והא נפקא מינה טובא דאי סימנין דאורייתא הוי המציאה גזל בידו ומפקינן מיניה ואי סימנין דרבנן לא הוי גזל בידו אלא מדרבנן ולא מפקינן מיניה. וי"ל דבצדיקים דבעו לאהדורי אבידה בעי לאשכוחי נפקותא ולא ברשיעי. א"נ דליכא נפקותא דע"י סימנין ימצא עדים שיכירו כליו ויוציאו אותם אע"ג דסימנין דרבנן ולא פסיקא ליה האי נפקותא ודכוותא תירצו בעלי החדושים ז"ל לתרץ קושיא אחרת דאא"ב סימנין דאורייתא היינו דמחזירין אבידה מן התורה אא"א סימנין דרבנן היכי משכחת תורת אבידה מן התורה דהא דבר שיש בו סימן כדבר שאין בו סימן כיון שאין מחזירין והבעלים מתיאשים. ותירצו דאין הבעלים מתיאשים דמימר אמרי כיון שיש לי בו סימן אמצא עדים שיעידו שהוא שלי הילכך חייב להכריז. ואעפ"י שכתוב בהגהה במרדכי בשם רבינו יוסף טוב עלם ז"ל דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בהני דלא הוי גזל אלא משום דרכי שלום ומשום הכי אין יוצאה בדיינים אבל בגזל גמור דדבריהם יוצאה בדיינים אין לנו להניח דברי הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם מפני דברי הגהות דילמא לא הסכימו עליהם חכמי הדור. וכן נמצא לראב"ן ז"ל דפסק כרבי יוסי דאפילו בהני דפליגי רבנן עליה יוצאה בדיינין וגם על זה אין לסמוך אלא דכולהו גזילות דרבנן לא מפקינן מינייהו. ומיהו אם הוא רגיל בכך יש לב"ד לקנסו ולהענישו בגופו ולהפקיר את ממונו כפי הוראת השעה להעמיד המשפט על היושר. ואע"ג דאין עתה ב"ד חשוב להפקיר ממון מ"מ לשבר מתלעות עול ולהוציא טרפו מבין שיניו הרשות בידם ובלבד שיהיה לבם לשמים. וכ"ש בנ"ד דאיכא מאן דפסק דמדינא מוציאין מידי כדאי הם לסמוך עליהם ליסר הרשעים ואותם שאינה מתעסקים בישובו של עולם וכן אני דן לכל המשחקים בקוביא ואע"פ שהניחו המעות על הדף כדעת התוספות ז"ל אפ"ה אני מוציא מידם משום גדר שכשידעו שמחזירין מה שהרויחו לא יתעסקו וימשכו כל כך אחר השחוק אשר הולך יועצים שולל והחרוב במים גדולים. ובאשר כתבתי יש להוכיח משפט הסוגיא דפרק שבועת הדיינים דפריך ולרבנן דסברי לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה וכו' ואם איתא דמודו רבנן דאיכא גזל דרבנן דנחתינן לנכסיה מאי פריך לרבי יוסי מאי איכא וכו' לרבנן נמי איכא למפרך הכי. ותו היכי קאמר סתמא ולרבנן דסברי לא נחתינן לנכסיה ותו ראיה גמורה. והתוספות ז"ל משמע דפרישו לה כדעת רבינו יוסף טוב עלם דמקשו עלה ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה קצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזל אלא מפני דרכי שלום אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתינן לנכסיה והכי נמי היכא דאיכא שבועה דרבנן ע"כ ולפי מה שכתבנו בשם הרמב"ם והריא"ף ז"ל אתיא סוגיין כפשטה וכן כתב הריטב"א ז"ל בפרק הניזקין וז"ל אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם כלומר כי אמר ר' יוסי גזל גמור לאו מדאורייתא קאמר אלא מדבריהם למאי נפקא מינה אי לאיסורא ת"ק נמי אסר נפקא מינה להוציאו בדיינים דקא סבר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה ולית הלכתא כוותיה דקי"ל בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ע"כ. וכן העלה במקום אחר דמשחק בקוביא לא מפקינן מיניה. הנלע"ד כתבתי: