שו"ת רדב"ז/תקיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכינן האידנא שהישראל הולך לגן של העכו"ם ולוקט אתרוגים למצוה ויוצאין בהם לפי שכתוב בהגהה באשרי ובתשובה לרבי יואל הלוי ז"ל שצריך שילקח העכו"ם וימכור לישראל כדי שיהיה יאוש ושינוי רשות וילפינן לה מהאי דהנהו אונכרי ואם לקט הישראל הוי גזל דסתם עכו"ם גזלני שגוזלין השדות ואנן קי"ל דקרקע אינה נגזלת ונמצא כשלוקט הישראל אין כאן אלא יאוש כדי לא קני אלא א"כ יש עמו שינוי רשות:

תשובה דע כי אין במחוז הזה לא בית ולא גנה ולא שדה שלא יהיה לו שטר קנין הנקרא אצלם מכתוב והוא כתוב וחתום בערכאותיהם וכתב השופט הגדול עליו או אחד מהממונים מתחת ידו לדון הנקרא אצלם נאיב אל קצי' וכל מה שהוא דן ופוסק עשוי ואפילו השופט הגדול לא יוכל לבטל דינו ונמצא כל המחזיק בקרקע כדין מחזיק ואפילו תאמר שגזל אותו הוא או אבותיו מ"מ כיון שיש בידו מכתוב הרי הוא שלו דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר שכל מי שיש בידו מכתוב יהיה הקרקע שלו הילכך אין כאן גזל ומותר לישראל ללקט האתרוגים בידו לצאת בהם. ואיפשר שבאותם המקומות של בעל הגנה לא היה הענין כן וכתב לפי דין התלמוד מה שכתב אבל במקום הזה אין כאן בית מיחוש ולא ראינו ולא שמענו מימינו מי שהקפיד על זה. ומעשים בכל שנה ושנה שהולכים היהודים ללקט האתרוגים בידם כי אין העכו"ם לוקטין אותם כלל ודבר זה מפורסם ולא ערער אדם בדבר. והוי יודע דלא צריכינן להאי טעמא אלא ללוקט בעצמו אבל לקונה מהם פשיטא דיצא דהוי יאוש ושינוי רשות והכי איתא בגמרא בהדיא: