שו"ת רדב"ז/תקיג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שנדרה אם תעמוד בתי מחוליה אתן חצי דמיה לסידי שמואל בפני בעלה ואמר הבעל אתן כך וכך שהוא פחות הרבה מחצי דמי הבת אם חייבת ליתן כפי מה שאמרה היא או כפי מה שאמר הבעל:

תשובה הדבר ברור שכל נכסי האשה משועבדים לבעל ואינה יכולה להקדישן ואע"ג דקי"ל כרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד לא מיבעיא לדעת רש"י ז"ל דמפרש דדוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא אמרה רבא והקדש לעניים כקדשי בדק הבית דמו ולא מפקיעין מידי שעבוד אלא אפי' לשיטת ר"ת ז"ל דאמרה רבא אפילו בקדשי בדק הבית מ"מ אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ואין הקדש האשה מפקיע מידי שעבודו וטעמא דמלתא לפי שהוא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. הילכך אין מקום לשאלה אלא כגון שיש לה נכסים שאין לבעל רשות בהן או לענין אם תתאלמן או תתגרש אם חייבת לפרוע כפי מה שנדרה. ונ"ל דאם היה תוך כדי דבור ואמר הבעל כך וכך ושתקה היא הויא לה חזרה ואינה חייבת אלא מה שאמר הבעל ואם היה אחר כדי דבור אם יש לה נכסים שאין לבעל רשות בהן משלמת עד חצי דמיה על מה שאמר הבעל ואם אין לה נכסים יהיה השאר חוב עליה עד שתתאלמן או תתגרש וכן כתב הרמב"ם ז"ל לגבי עבד וז"ל העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה ויהיה לו יתן ערך מה שנדר ע"כ. והא ודאי אפילו בעבד כנעני איירי דאי בעבד עברי מאי למימרא. והא דקאמר לשון יפדה משום דהוי לישנא דשייך בתרווייהו תדע דאפילו עכו"ם גמור איכא פלוגתא דתנאי אם מעריך או לא ואע"ג דפסק הרב ז"ל כרבי מאיר דאמר עכו"ם נערך ואינו מעריך מ"מ ידעינן מינה דע"כ לא פליגי אלא בעכו"ם אבל בעבד כ"ע מודו דשייך במצות ואיכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר מעריך ואינו נערך ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה מ"מ פסק הרב ז"ל כר' מאיר משום דאמר רבה הלכתא כר' מאיר מסתבר. והא דהקשה הראב"ד ז"ל דלא דחינן הלכה פסוקא במסתברא ל"ק דהנ"מ אי הוה אמר רבה מסתבר כר' מאיר אבל כיון דאמר הלכתא כר' מאיר מסתבר משמע דהכי ס"ל להלכה. וכבר ידעת דלא סמכינן אכללי אלא היכא דלא פסקו אמוראי בהדיא איפכא. והוי יודע דע"כ לא פליגי אלא בעכו"ם המעריך אבל בעכו"ם האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי מקבלים ממנו אלא שאין הדמים נופלין לבדק הבית שנאמר כי לא לכם ולנו לבנות בית וגו' וכל האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי באין עשרה בני אדם ואחד מהם כהן ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק. וכן דמי ידו או דמי רגלו ואין שמין אותו לפי עשרו ולא לפי יחסו אלא מה ששוה ממש. והנל"ד כתבתי: