שו"ת רדב"ז/תקטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני אודיעך דעתי בכהן שהיה אנוס בשעה שהגיע ש"צ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ מב"ה ונכנס לב"ה קודם שהגיע ש"ץ לסוף ברכת מודים אם יעלה לדוכן דקי"ל שכל כהן שלא עלה או שלא עקר רגליו בעבודה שוב לא יעלה אלא במי שהיה איפשר לו לעלות ולא עלה אבל מי שלא היה איפשר לו לעלות למה לא יעלה:

תשובה גרסינן בסוטה פרק אלו נאמרין א"ר יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. אלמא בתוך העבודה בידו בירך וכיון דמהתם ילפינן לה משמע דבעינן שיעלה בעבודה ואם לא עלה שוב אינו עולה דלא תלו טעמא משום פשיעה דנימא אם היה אנוס יעלה. אלא הטעם הוא מפני שכיון שלא עלה בזמן העבודה כמעשה דאהרן שוב אינו ראוי לברך. שוב איכא ראיה מהא דתנן אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר אלא דנד פורתא הא קמן דאע"ג דאנוס היה שהרי עומד בתפלה צריך לנוד ממקומו מעט דליהוי כאלו עקר רגליו בעבודה ולא אמרינן יעמוד במקומו עד שיגיע לסוף ברכת מודים ואז יעלה אלא משום דאי לא נד בעבודה שוב לא יעלה לפי שאינו ראוי לברך. בנ"ד נמי לא שנא אעפ"י שהיה אנוס בשעה שהגיע שליח צבור לעבודה שוב לא יעלה ומה שעקר רגליו מביתו לבוא לב"ה לא נקרא עקר רגליו לעלות לדוכן הילכך לא יעלה. ומסתברא דאם עלה לא ירד. הנל"ד כתבתי: