שו"ת רדב"ז/תקטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה בראובן שקדש אשה ברשות ובאו לפני ואמרה האשה שאנוסה היתה כי מעולם לא נתרצית בקידושין וחקרתי את העדים ואמר האחד שתפס ידה בחזקה והניח לה מעות בתוך ידה וסגר הוא את ידה והוא תופס אותה והיא לא היתה רוצה ובין כך ובין כך יצא העד. והשני העיד שקדשה קדושין גמורים מדעתה טען ראובן שכבר נתקבלה העדות ברשות והיא מקודשת גמורה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ושלחנו להביא טופס העדות. וזה תשובת החכם אשר ברשות לא כתבתי לפני העדות יען כולם הודו בענין האיש והאשה והעדים ומה שאני זוכר כי אז שאלתי את פי העדים איך היה ענין הקדושין ושניהם אמרו דבר אחד ועניינו שנתקדשה קדושין גמורים ואיפשר כי שכחו עתה העדים הענין. והנה הכרזנו את האיש והאשה בנדוי על אשר עשו את הדבר הרע הזה לקדש בלתי רשות הקהל גם פרע האיש לעניים קנס ב' פרחים והעדים יען כי אמרו כי לא ידעו ההסכמה כי הם מארץ נכריה פרעו לעניים פרח זהב לבד עכ"ל. וחתים עלה החכם ובעל תורה אחר. ומתוך כך פסקתי שהאשה מקודשת קדושין גמורין שהרי הוחזקה מקודשת ברשות. ותו דסתמא העידו שנתקדשה כאשר כתבו ששמעו מפי העדים. ותו שאם לא היתה מקודשת גמורה לא היו מענישים אותם. ותו שהעד השני מסייע לחזקה. ותו דסתמא קבלו עדותן במעמד הקהל או לפחות ג' שהם ב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. הילכך מכל הלין טעמי האשה מקודשת קדושי ודאי: