שו"ת רדב"ז/תקג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שהסכימו רוב הפוסקים דגזל גמור מדבריהם אינה יוצאה בדיינין אי משמתינן ליה או לא ואי אמרינן הכי בכל ממון שאינו חייב בו מן התורה אלא מדרבנן או לא:

תשובה השאלה הראשונה אין לה מקום כלל דהא איפליגו ר' יוסי ורבנן במצודת חיה ועופות ודגים ובמציאת חרש שוטה וקטן ובעני המהפך בראש הזית דלרבנן לא הוי גזל אלא משום דרכי שלום ואמרינן עלה בגמרא ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דאמר בדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה. א"ל רבינא לרב אשי האי נקטיה בטכסיה דלשבקיה לגלימיה הוא אלא מאי עבדינן ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודיה ונגדינן ליה ושבקינן ליה. והשתא ומה אי גזל מפני דרכי שלום משמתינן ליה גזל גמור מדבריהם דאיכא מאן דפסק יוצאה בדיינים לא כ"ש דמשמתינן ליה הילכך כל מקום שתמצא לבעלי סברא זו אינה יוצאה בדיינין הוי פירושו לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה וכו' וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות גזילה ואבידה אחר שמנה כל הגזלנים מדבריהם כגון מפריחי יונים והמשחקים בקוביא וכלל עמהם הנך דהוו משום דרכי שלום והגוזל נחיל של דבורים כתב וז"ל וכל מי שיש בידו גזל משל דבריהם אינו יוצא מידו בדיינין ע"כ. ומדקאמר וכל מי שיש בידו גזל של דבריהם משמע דלא שאני ליה בין אותם שהם מפני דרכי שלום לאחריני. ומדקאמר אינו יוצא מידו בדיינים ולא קאמר אינו יוצא בדיינים משמע דאין מוציאין מידו בכח דלא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה. וא"ת רבית דדבריהם נמי נהי דלא מפקינן מיניה מ"מ נשמתיה עד שיחזיר כדאמרינן גבי גזל וכ"ת הכי נמי הא ודאי ליתא דכתב הרא"ש ז"ל דאי תפס ליה מנכסי מלוה כשיעור מה שנתן לו מפקינן מיניה דלוה ומהדרינן למלוה ואי איתא דמשמתינן למלוה עד דמהדר ללוה מאי דשקיל מיניה אמאי מפקינן מיניה אי תפיס. וי"ל דשאני רבית דמדעתיה יהיב ליה ולא מיגזל גזליה דהכי צריכינן לתרוצי למאן דס"ל דגזל גמור מדבריהם יוצאה בדיינים מאי שנא מרבית דדבריהם אלא ודאי שאני רבית דמדעתיה יהיב ליה ומשום הכי לא מפקינן מיניה לדידן נמי דס"ל גזל גמור נמי אינה יוצאה בדיינים משמתינן ליה משום דבגזילה אתא לידיה אבל ריבית דמדעתיה יהיב ליה לא משמתינן ליה ומהאי טעמא ת"ח מותרים להלוות זה לזה ברבית דרבנן וגמרי ויהבי לשם מתנה:

ולענין אם נהוג דין זה בכל דבר שאין חיובו אלא מדרבנן. הא ודאי לא איפשר דכמה דברים תקנן וכייפינן עלייהו דהא דינא דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן ומגבינן ביה כי כשורא לצלמי ומעמד שלשתן לא קני אלא מדרבנן ומוציאין ממנו בדיינים וכעובדא דאיסור גיורא ורבא וכן מעשים בכל יום. וכן מכירת שטרות לדעת הריא"ף והרמב"ם ורוב המפרשים ז"ל הוי מדברי סופרים וגובין בו וטורפים בו לקוחות וכ"ש שיורדים לנכסי הלוה ונותנים לזה שקנה השטר וכן קנין משיכה אינה אלא מדרבנן דמן התורה מעות קונות ועקרו רבנן קנין המעות והעמידו אותן על המשיכה ואם משך ובא המוכר ותקף אותו החפץ ממנו מוציאין אותו מידו ואם אכלו או אבדו יורדין לנכסיו ואמאי לימא להו לא קנאה אלא מדרבנן ואינו זו מדין תורה אלא ודאי אלמוה רבנן לתקנתייהו כדין תורה. וכן כתובת אשה למ"ד שהיא מדרבנן היכי נחתינן לנכסיה. וכן כל קנין סודר משמע לי דמדרבנן הוא ומתורת חליפין דהא מדברי קבלה ילפינן לה דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו והרי כל הקניינים שלנו בסודר הם וכופין עליהם ונחתינן לנכסיה ולא נמצא פוצה פה ומצפצף על זה ולא כי רוכלא אזילנא למימני כולהו דאיכא כמה מיני קניינין דרבנן וכייפינן עלייהו. אלא גדר הדבר הוא כי כל הדברים אשר תקנו רבנן דלהוי קנין אית להו דינא דאורייתא דעל סמך זה נושאים ונותנים בני העולם ולא גרע מהמנהג דאמר רשב"ג מנהג מבטל הלכה וקי"ל כוותיה. הילכך כל הנושא ונותן או קונה או מוכר או נושא אשה אדעתייהו דרבנן הוא עושה וגמר ומקנה ולפיכך מוציאין מידו ויורדין לנכסיו כאלו היה מדין תורה ממש. אבל גבי גזל וגניבה ורבית שעשו רבנן חיזוק לשל תורה לא שייך האי טעמא דמי שגוזל או גונב או מלוה ברבית לאו אדעתייהו דרבנן קא עביד אלא אדרבה עובר הוא על דבריהם וקל להבין. ולפיכך אמרו שלא יעשה כן לכתחלה אבל אם עבר ועשה העמידו אותו על דין תורה ולא יוציא מידם. ובגזלן דשקיל בע"כ דאידך החמירו עליו שמתא עד שיחזיר וכן בגניבה של דבריהם דשקיל שלא מדעת בעלים אבל במלוה ברבית דמדעתיה שקיל לא החמירו עליו ותו לא מידי: