שו"ת רדב"ז/תפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ולענין מה שכתבו בשם הר"ר יחיאל מפרי"ש ז"ל העריבות שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן כי אי איפשר לנקרן שלא ישאר בהם בין הכל כזית והכלי מצרפן ע"כ. זו חומרא יתירה ולא נהגו בה אבותינו ולא אנחנו אחריהם דהני דידן זהירי ובקיאי ומנקין שלא ישאר בהם רושם כלל ואפילו בכותלים כ"ש בעריבות לפי שישראל קדושים הם וגורפין כל החמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו הדבוק בכתלי הבית לשון הרא"ש ז"ל. גם הטעם שלו לא נתיישב אצלי כלל דאי איתא שהכלי מצרפן היכי אמרינן בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום א' חייב לבער מאי איריא במקום אחד אפילו בשנים וג' מקומות דהא הכלי מצרפן אלא ודאי משמע שאין הכלי מצרף אם לא היה חוט של בצק ביניהם. ולענין חמץ שנתערב ביבש שמשליך אחד והתיר הרא"ש ז"ל השאר באכילה מאן ציית ליה למר להכניס עצמו בספק כרת אלא מותר בהנאה וכן הסכמת רוב מפרשים ז"ל: