שו"ת רדב"ז/תפז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על גבינה שהעמידו אותה בקיבה שהיתה מלוחה בכלי הבלוע מחמץ אם מותר לאכול אותה בפסח ואת"ל אסורה מהו שיהיה מותר להשהותה עד לאחר הפסח:

תשובה כיוצא בזו שמעתי מעשה בא' שהעמיד גבינות בחלא דשיכרא ואסר ראב"ן ז"ל להשהותו בפסח דכיון דמעמיד החלב חשיב כאן איסור בעין ע"כ. ולכאורה היה נראה דמאי שנא נ"ד אבל קושטא דמלתא דלא דמו דהתם חלא דשיכרא שהוא החמץ הוא הוא המעמיד וחשיב בעין ממש אבל בנ"ד אין האיסור הבלוע בקיבה שהוא חומץ מעמיד את הגבינה הילכך הדבר ברור דמותר להשהותו אבל לאכול הגבינה יש לדון דקי"ל מליח הרי הוא כרותח נמצא הקיבה נאסרה ואוסרת הגבינה וליכא למימר דהוי נותן טעם בר נותן טעם כיצד הכלי נתן טעם בקיבה והקיבה בגבינה דלא שרי נותן טעם בר נותן טעם אלא בשר בחלב כי האי דדגים שעלו בקערה אבל בשאר איסורי לא שריא והכא מטעם חמץ אסרינן ליה. וליכא למימר שיהיה בטל בס' חדא דחמץ בפסח בכל שהוא. ותו דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ואחר הפסח יהיה מותר הילכך איני רואה טעם להתיר גבינה זו באכילה. ואפילו בסתם גבינה שלא שמרוה מחמוץ איכא פלוגתא והעולם נהגו בה איסור וכן נהגו לאסור חמץ אפילו שלא בזמנו בכ"ש ואפילו בהנאה: